נושא השכול בקרב ילדים, נחקר לא מעט וקיימים ספרים ומאמרים העוסקים בשלבי עיבוד האבל והשפעתו על הילדים. במאמר זה לא אכנס לחומר תיאורטי זה, אלא בחרתי להביא לכם ההורים מספר כלים מעשיים, שיעזרו לכם לעזור לילדיכם להתמודד עם השכול.
כמו המבוגרים, גם הילדים חווים טווח נרחב של רגשות הנלווים למצבי אובדן ושכול, רק להבדיל ממבוגרים, הקושי העיקרי הוא שלעיתים קרובות הם אינם יודעים לקרוא לרגשות אלו בשמם (בייחוד אצל ילדים צעירים). תפקידנו כמבוגרים, לדבר איתם, לתת להם מילים שיעזרו להם להביע את מה שהם מרגישים, לנסות ולהסביר להם את שעובר עלינו ועליהם, ולאפשר להם את המרחב להביע תחושות אלו בהתנהגותם. דרך מומלצת מאוד להביע את מה שאיננו יודעים לתאר במילים, היא באמצעות משחק או יצירה. אפשר להציע לילד לצייר, לפסל, לגזור ולהדביק עבודה שבה הוא יתאר כיצד הוא מרגיש. לתת לתחושות, לרגשות, למחשבות צורה ויזואלית. אם הילד מדבר על תחושות משונות בגוף, להציע לו לצייר זאת – “צייר לי איך נראית התחושה הזו בגוף”.
לחלופין, אפשר לבקש מהילד ליצור כיצד לדעתו נראה המוות, או מה קורה אחרי שמתים. לעבודת היצירה יש יתרונות רבים. ראשית, עצם היצירה היא תהליך תרפויטי וחשוב עבור היוצר. שנית, כאשר הדברים נמצאים על הדף, יש להם “אפקט פחות מפחיד” מאשר כשהם “מסתובבים חופשי במחשבות”. כאשר הדברים נמצאים על הדף, אפשר לדבר עליהם ברמה פשוטה וקונקרטית ביותר של איזו צורה וצבע יש לזה ולא עד כמה זה מכאיב לך… ליכולת “להסתכל למוות בעיניים” באמצעות הציור יש כוח רב. בנוסף, כאשר הילד מציג זאת בצורה ויזואלית, יוכל ההורה להיות שותף מלא יותר לאופן שבו הילד תופס את המצב. חשוב לזכור לתת לגיטימציה לכל מה שעולה על הדף. מומלץ אפילו לשתף את הילד (כמובן בהתאם לגילו וליכולת ההבנה שלו) בתחושות שעוברות על ההורה, ואולי להציע ליצור ציור משותף, או ציור נוסף ע”י ההורה על מנת שגם הילד יוכל לראות כיצד ההורה חווה זאת. עבור ילדים בוגרים יותר, שאולי יירתעו מנושא היצירה (בטענה ש”זה תינוקי”) אפשר להציע להעלות זאת על הכתב.
כמו המבוגרים, כך גם הילדים רוצים לזכור את האהוב שנפטר בצורה חיובית ונעימה. לרוב מדובר על שני היבטים – זיכרון של האדם הנפטר כפי שהיה, וזיכרון של הקשר של הילד עם אותו אדם. אם תשתפו את הילד בזיכרונות נעימים מהנפטר, תוכלו לעזור לו לזכור אותו וכן תאפשרו לו להביע את רגשותיו ותחושותיו. חשוב שתעלו זיכרונות משני היבטים אלו – הן על הנפטר כאדם אך גם זיכרונות על הקשר למשל: “אני זוכר איך בכל בוקר בחורף אמא לקחה אותך לגן ויחד דילגתם מעל שלוליות”… כדאי להציע לילד ליצור אלבום / תמונת קולאז' /קופסא שבה יוכל לשים כל מה שייבחר על מנת שיעזור לו לזכור את הנפטר. אלו יכולות להיות תמונות, אך גם פרטי לבוש או מזכרות שהילד יבקש לשמור לעצמו מהנפטר.
אחד הדברים הקשים ביותר לעיכול בנושא המוות הוא הפרידה הסופית. העובדה שלא נוכל יותר ליצור קשר עם אותו אדם, לשוחח איתו, להשמיע לו ולשמוע את דעתו. אחד הכלים להתמודדות עם נושא זה הוא מציאת “ערוץ תקשורת חלופי”. למשל ע”י כתיבת מכתבים או ציור ציורים לנפטר. בדרך זו ניתן לאפשר לילד להביע דברים שאולי לא הספיק להגיד לנפטר. כדאי לבדוק עם הילד היכן ירצה לשמור על המכתבים. דרך נוספת (שוב, בהתאם לגיל הילד) היא להציע לו לעלות לבית העלמין. כחלק מהטקס היהודי, אנו מניחים אבנים על המצבה, כמו בשביל לומר לנפטר – היינו כאן, אנו זוכרים אותך. אפשר להציע לילד לכתוב, לצייר, להכין מזכרת כלשהי או פנייה לנפטר, אפילו בדמות חלוקי נחל עליהם יצייר ויניח על המצבה. (מומלץ למרוח על החלוקים לכה שתשמר את הציור מפני השמש והגשמים).
קיימים כמובן רעיונות וכלים נוספים. הרשו לעצמכם ולילדיכם להיות יצירתיים ככל שרק תוכלו להעלות על הדעת – כל רעיון שיעלה לכם או לילדכם ויוכל להקל על התחושות הקשות מבורך.
חשוב שתזכרו: אצל ילדים, בדיוק כמו אצל מבוגרים, לא נמצא שניים המתמודדים באופן זהה עם נושא האובדן והשכול. אמנם התיאוריות מדברות על שלבי עיבוד אבל, אבל אין הכרח לעבור את כל השלבים וגם אין הכרח לסדר מסוים. כל ילד והתחושות שלו, כל ילד והמחשבות שלו, כל ילד והתגובות שלו. זכרו זאת ואפשרו לילד מרחב שבו יוכל להביע כל מה שהוא חש. השאירו את השיפוטיות מחוץ לתחום.
ומעבר לכל אלה – זכרו שקיימים אנשי מקצוע היכולים לעזור הן לכם והן לילדיכם. במידת הצורך, אל תהססו לפנות.
