דקה אישית עם אריק איינשטיין ששינתה לי בחיי

1994.
אני חיילת צעירה.
יוצאת לדייט ראשון עם איש קבע חתיך מהבסיס.
עמוס, שלימים הפך להיות בעלי הראשון.

שנינו נצרתים (הוא ותיק ואני חדשה בעיר)
והוא לוקח אותי לפינת חמד, עם נוף מקסים להר התבור.
ערב, האורות של העמק אל מול עינינו.
אנחנו יושבים ברכב, מוזיקה לועזית מדליקה,
הוא מחזיק את ידי ואומר: "יש לי וידוי"…

לרגע רטט לי הלב.
הוא מושך את ידו חזרה, מתכופף מתחת למושב שלי ומוציא משם קופסא.

פותח, מוציא דיסק, ומחליף את זה שבמערכת  ואומר:
"אני מאוד אוהב את אריק איינשטיין. אני יודע, זה לא הכי קול. אבל זה מה יש". 🙂

ככה התחיל הרומן שלי עם אריק איינשטיין.
זה לא שלא הכרתי את השירים שלו לפני,
אבל משהו באהבה של עמוס אליו, הדביק אותי מאוד חזק.

השנים חולפות,
ואריק מלווה את הזוגיות שלנו ממש ברמה יומיומית.
אין דיסק שיוצא ואנחנו לא קונים מתנה אחד לשני,
אין שיר שאנחנו לא שרים.
ממש ברמה יומיומית.

קרוב ל- 6 שנים חלפו, ועמוס נהרג בתאונת עבודה.
ואני, ילדונת בת 25,
מתבקשת לקבל החלטות הזויות כמו מה יכתבו על המצבה של האיש-הילד שרק נישאתי לו.

מבלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות,
אני מחליטה לפנות לאריק איינשטיין.
ברור לי שהוא זה שיידע להגיד את המשפט הנכון לכתוב שם.
ממש כמו שידע להגיד בחייו של עמוס. כך גם במותו.

זה היה עוד העידן שלפני הרשתות החברתיות.
לא היה אז פייסבוק (וגם אם היה – אריק לא ממש הטיפוס שיפתח בו פרופיל).
אז בררתי מי האמרגן שלו וביקשתי לדבר איתו.
ילדה בת 25, שרק לפני ימים ספורים התאלמנה.
לא רואה בעיניים, אבל נחושה לדבר עם אריק איינשטיין.
היום זה נשמע לי ממש הזוי.
כך זה היה גם אז.

השארתי הודעה במשיבון וקיוויתי לטוב.
לא עברה יממה, והטלפון בבית צלצל.
"שלום, אני מדבר עם יונית?" אמר קול מוכר מהצד השני.
"מדבר אריק איינשטיין. הבנתי שחיפשת אותי?".
הלב שלי דפק בעוצמות שאני לא יכולה להסביר.
כל כך התרגשתי.
חשבתי על ההזדמנות שניקרה בדרכי לדבר באופן אישי עם אריק איינשטיין.
הזדמנות שקרתה רק בגלל האסון.

אספתי את עצמי, ותוך כדי בכי והתרגשות
סיפרתי לו על האהבה הגדולה של עמוס אליו.
וביקשתי – שכמו שידע לומר את המילים הנכונות עד היום,
שיעזור לי  למצוא גם את המשפט האחד המתאים ביותר לשים על קברו.

ואריק – כמו אריק…
היה נבוך בטירוף.
ביקש להביע את השתתפותו בצערי,
ואמר שהוא ממש לא יודע מה לומר.
שהוא לא מרגיש שזה נכון עבורו.
והשיחה הסתיימה.

שיחה של דקה, אולי דקותיים…

בהתחלה, הייתי פגועה.
לא הבנתי איך אפשר לסרב לבקשתה של ילדה שבורה.
ילדה שרק הרגע התלאמנה – ו…"מה כבר ביקשתי".
אפילו התאכזבתי – הרי כל השנים עמוס כל כך העריץ אותו.
ואיפה הוא היום?!

עברו הימים,
וככל שחשבתי על הסיטואציה הבנתי
שהעמדתי את אריק במצב פשוט לא הגיוני.
אפילו ריחמתי עליו לפרקים, שככה "נפלתי עליו"
והוקרתי את עצם העובדה שהוא הרים טלפון לנחם.

היום, כשאני מסתכלת על אותה שיחת טלפון,
אני יודעת שלמדתי משהו מאוד חשוב מאותה שיחה.
למדתי להקשיב ללב.
ואם משהו לא נכון לך – אתה לא עושה אותו. נקודה.
גם אם בצד השני של הקו יש אלמנה צעירה שבוכה….

כל כך הרבה פעמים אנחנו קשובים החוצה,
לצרכים של האחרים.
מבלי לעצור ולבדוק האם זה נכון גם לנו.

שלא תבינו לא נכון – אני מאוד בעד לעזור לאחרים!
רק מזכירה, שחשוב לא פחות לזכור גם את עצמנו בדרך,
ולא לוותר על הקשבה הפנימית ללב, של האדם החשוב מכל – אנחנו.

———————————————————————————————————
מאחלת לאריק את כל הטוב שבעולם
ומוקירה עד מאוד את האדם, היוצר והנשמה,
ומה שהוא הביא איתו לעולם, לעמוס ולי באופן אישי.
יהיה זיכרו ברוך.
———————————————————————————————————
מוזמנים להגיב ולשתף.

 

תגובות

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*