והשיירה. 
כשהגיעו לבשר.
ואף אחד לא אומר כלום.
אבל המבט השבור שלהם…
כבר הבנתי לבד.

16 שנים
וכל שנה מחדש בתאריך הזה
מציפים אותי שברי זכרון מהיום ההוא.

והגוף – לגוף יש זכרון משלו.
הוא זוכר את החבטה הפנימית הקשה. וכואב

היו שנים שניסיתי להילחם בזה.
היו שנים שרציתי שזה יפסיק.
היו שנים שלא.
והיום – אני בעיקר כבר מכירה את זה
ויודעת בדיוק מתי זה עובר.
ומחכה.
מתמסרת. נושמת.

ומוקירה תודה על זה שעברו כבר 16 שנה
כי פעם לא הצלחתי לראות כל כך רחוק.
ואם היו שואלים אותי
לא הייתי יכולה לנחש בכלל
איזה חיים מדהימים חדשים. נוספים. יהיו לי.

אני זוכרת שכשהייתי צעירה יותר
הלכנו לבקש את סבתא שלו.
היא הוציאה אלבום משפחתי
והראתה לנו את התמונות שבו, 
סיפרה באהבה ובשמחה על הנוכחים בו.

וכשסיימה, 
הוציאה אלבום נוסף ואמרה
“וזו המשפחה השניה שהייתה לי”.
וגם אותו הראתה עם המון אהבה ושמחה.
וזה היה לי מוזר. 
ועצוב עליה…

והיום – אני מבינה שזה דווקא היה משמח.
שהחיים שלה לא נגמרו
כשהחיים שלו נגמרו.

ואני יודעת שכולנו שמענו את המשפט
שלכל סיר יש מכסה.
אבל האמת היא – שלכל סיר יש כמה מכסים.
ולכל מכסה – כמה סירים.

וכשסיר נופל ונשבר
עם כל הכאב והצער
(והיו המון כאלה. והם עדיין כאן כל שנה מחדש)
זו לא סיבה לעצור את החיים.
להיפך.

כמו בכל שנה בתאריך הזה.
אני כותבת פוסט לזכרו של אדם יקר ומופלא
שהייתה לי הזכות להיות אישתו.
לשמח אותו ב 6 השנים האחרונות לחייו
וללמוד ממנו באופן אישי
שמוות של אדם אחד
לא חייב לעצור את החיים של האחרים.
להיפך.
הוא צריך לעורר אותם לחיות את החיים
במלוא עוצמתם.

כמו בכל שנה בתאריך הזה
הפוסט שלי מוקדש
לכאלה שאיבדו את האהבה שלהם
בדרך זו או אחרת.
כדי להזכיר להם 
שיש שם עוד סיר או מכסה שמחכה להם
לרגע הנכון עבורם
ליצור את אלבום התמונות
המשותף והשמח הנוסף שלהם.
ממש כמו אצלי.

כמו בכל שנה בתאריך הזה
הפוסט שלי מוקדש לכל אדם באשר הוא
כתזכורת לאהבה הגדולה והרבה שיש סביבנו
וכשעון מעורר רגעי – 
לעצור את הכל, וללכת לחבק עכשיו מישהו שאתם מאוד אוהבים!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני זוכרת,
שאחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש
אחרי שקיבלתי את הבשורה המרה
הייתה: “אם רק היינו עובדים פחות שעות, היו לנו יותר שעות ביחד“.
לדעתי – שם נזרע הזרע התודעתי הראשון
שהניע אותי כעבור כמה שנים לפעול במטרה לייצר לעצמי חיים של חופש כלכלי.
הבטחתי לעצמי שיותר לא אחיה את החיים “סתם”,
הבטחתי לעצמי שכל רגע מהחיים שלי יוקדש לדברים שאני אוהבת.
לאנשים שאני אוהבת.

שם נזרע הזרע הראשון של החזון שלי –
לעזור לכמה שיותר אנשים להגיע למקום הזה
בו הם יוכלו להיות אדונים לזמן שלהם
ויוכלו לבחור איפה להפקיד את המשאב הכי הכי חשוב בעולם –
שעות החיים שלהם.
לפני שיהיה מאוחר מדי…

אף אחד מאיתנו לא באמת יודע כמה שעות יש לנו כאן על כדור הלכת המופלא הזה,
אבל כולנו יודעים שכל שעה שחולפת – לא חוזרת.
ומבחינתי – זה המסר הכי חשוב שלי אליכם היום –
תבחרו איפה אתם משקיעים את השעות האלה שלכם ושל האנשים שאתם אוהבים,
האם זה במירוץ העכברים האפור, המתיש וההישרדותי,
או שזה בבניית חיים של חופש כלכלי, שפע ושלווה!
מוזמנים לכתוב לי מה בחרתם לקחת מהפוסט
וכמובן גם לשתף את החברים שלכם…
ואם אתם עצמאים (או בדרך לשם)
ומעניין אתכם ללמוד איך תוכלו למנף את העסק שלכם ולייצר באמצעותו הכנסות פאסיביות
בדרך לחופש הכלכלי שלכם –
אתם מוזמנים להצטרף אלינו כבר עכשיו לשבוע טעימות חופש כלכלי לעצמאים – בקישור כאן