היו שנים שבפסח רציתי להיעלם –
לא להרגיש את הבור של המשפחתיות החסרה.
את שולחן החג ללא המשפחה
שכל כך חיכיתי לה, תכננתי אותה
וקצת לפני שנוצרה… היא נעלמה לי ברגע אחד…
היו שנים שבאמת נעלמתי –
עליתי על מטוס לארץ רחוקה,
רק כדי לא להרגיש.
רק כדי לגלות
שהכאב,
לא מפקיד את עצמו במעבר הגבול,
אלא בא איתי לכל מקום אליו אני טסה.
גם לחורים הכי נידחים שהגעתי אליהם…
היו ימים שפחדתי
שזה כל מה שיישאר איתי –
הבור הזה.
הריק.
האין.
החיים ללא חיים האלה.
הכאב האינסופי
שלפעמים הגוף לא ידע איך להכיל.
במיוחד לקראת יום הזכרון.
לא, אני לא אלמנת צה”ל
אבל יש משהו ביום הזה
שתמיד חיבר אותי אליו.
אולי בגלל שעמוס היה יתום צה”ל בעצמו
וכל שנה הייתי הולכת איתו לטקסים ולבית העלמין.
והייתי כל כך מחוברת אליו.
וכל שנה מאז
יש משהו בימים האלה –
שבין ליל הסדר ליום הזכרון
שמעורר בי המון מחשבות
על אהבה,
על זוגיות,
על משפחה,
על הזכות הבסיסית שלנו להיות מאושרים,
גם אם מי שהיינו מאושרים איתו – כבר לא כאן בגופו.
להיות מאושרים – אפילו אם במקביל גם כואב.
להיות מאושרים – כי אחרת,
זה לתת לכאב להעלים את כל השאר
וזה פשוט לא הגיוני ולא פייר שזה יקרה.
לא פייר כלפינו
ובטח שלא פייר כלפי מי שעזב…!!
בפסח האחרון,
רגע לפני ליל הסדר,
כשהצטלמנו כולנו יחד
עצרתי לרגע והסתכלתי על החבורה המדהימה הזו,
על צחי שלי,
ועל ערימת הילדים המקסימים האלה שצחי דאג לייצר 🙂
והודיתי.
לבריאה. לצחי. לילדים. וגם לי.
הודיתי לעצמי.
לעצמי שהייתי לפני 16 שנים,
ביום הכי חשוך של חיי,
על הבחירה שעשיתי.
לחיות.
על הבחירות שאני עושה בכל בוקר,
לחיות את החיים האלה
הכי בעוצמה,
הכי בשמחה,
הכי באושר,
הכי בהוקרה,
הכי בנתינה
והכי באהבה
שאני רק יכולה ולומדת להיות.
כל שנה, בימים שבין ליל הסדר ליום הזכרון,
משהו בי מתעורר ומתגייס.
מבקש לעורר תקווה,
אופטימיות,
השראה
באלה שפגשו יום שחור משלהן…
לשלוח להן מלא אור ואהבה
(ממש כמו שאני הייתי צריכה אז):

תודה