אתמול, בכנס קהילת המליונר שלי, הרגשתי שסגרתי מעגל…
מעגל שנפתח ביום הזכרון האחרון,
כשחן, בנו הבכור של צחי בחר לשים קץ לחייו בעודו בצבא.

חן היה ילד מתוק, מוכשר, בעל לב רחב וחכם בטירוף.
הוא מסוג הילדים שאומרים עליהם – הלוואי והבן שלי היה כזה.
בכל חייו ובכל התמונות חן תמיד חייך, ושידר משהו מאוד חי ושמח
היה מצטיין בכל מסגרת שרק היה בה, חברתית, לימודית, צבאית וכיו”ב.

לכן, כשנתבשרנו על מותו – זה היה שוק מטורף.
לא רק לנו
אלא לכל הסובבים אותו.

מהמכתב שהשאיר נתגלתה לנו מציאות פנימית שכלל לא היינו מודעים לקיומה.
מציאות של ביקורת עצמית גדולה, ופרפקציוניזם פנימי שלא ניתן לעמוד בסטנדרטים שלה
גם לא ילד מוכשר ונפלא כמו חן.

עם כל הפתיחות שיש לנו בבית,
עם כל המודעות
ועם כל כלי האימון והטיפול שיש גם לי וגם לצחי
עם כל ההקשבה והשיח המעצים שאנחנו מקפידים לעשות עם ילדינו,
הבנו ברגע אחד שכל מה שחשבנו שהוא אמת, היה בעצם סוג של אשליה.
ואולי נכון יותר לומר שכנראה הוא כן היה אמת
אבל שלחן הייתה אמת פנימית נוספת מקבילה שלא היינו מודעים לקיומה
כי חן בחר שלא לתת לאף אדם לדעת עליה.

כבר בשבעה ידענו להגיד בצורה מאוד שכלתנית וכואבת
שסיבת המוות של חן הייתה פרפקציוניזם.
שזה מה שהרג אותו.
ממש כמו מחלה ממארת, היא קיננה בפנים וחיכתה לרגע שבו תכלה את חייו.
ואכן כך קרה.

בראש השנה האחרון טסנו עם כל הילדים לאוסטריה
לטיול מרפא ומחבק,
לאסוף את השברים ולייצר חוויות חיים שמחות ומגבשות.

לפני שטסנו,
עברתי על מדף הספרים שלי ושלפתי, ספק במקרה וספק אולי לא,
את הספר של ד”ר טל בן שחר – אושר אפשרי.
יומיים אחרי שהגענו לאוסטריה התחלתי לקרוא בספר.

כבר בפרק המבוא, סופר על אדם בשם אלסדייר קלייר
שחייו נראו מושלמים
והוא זכה בפרסים רבים ונחשבים
אבל בעיניו – אף אחד מהם לא נחשב טוב דיו
ובסופו של דבר הוא שם קץ לחייו.

הסיפור עליו, ועל נקודת המבט של אישתו על הסיטואציה
הורידו לי באחת שלל אסימונים
מהסוג הזה שמרגישים אותם בכל הגוף.
זה לא חידש לי את ההבנה הלוגית שחן התאבד בגלל הפרפקציוניזם
אלא את ההבנה של זה ברמה הפיזית, של התאים,
הבנה כזו שמטלטלת אותך בכל הגוף ועושה לך a-ha moment רציני.

באותו רגע התחברו לי כל כך הרבה דברים,
על חן, על פרפקציוניזם, על החיים שלי, על ההצלחות שלי,
ובעיקר איך פרפקציוניזם,
שנדמה לנו שהוא זה שמקדם אותנו וגורם לנו להשתפר
עושה בדיוק את ההיפך.

איך הוא הורס כל חלקה טובה של עשייה שלנו
ומייצר לנו חיים של כאב, תיסכול, פחד, חרדה ועוני!
כן – עוני!!

פרפקציוניזם הוא מאפיין מאוד ברור של הקול של העני שבתוכנו,
שגורם לנו להישאר תקועים באותו מצב כלכלי
בגלל שהוא פוחד לפעול ולשנות, שמא יטעה בדרך, שמא ייכשל.

פרפקציוניזם פוגע בעוד כל כך הרבה חלקות טובות
אבל כמי שעוזרת לאנשים לעלות על הדרך לחופש כלכלי, חיי שפע ושלווה
ריתקה אותי ההבנה של הקשר ביניהם.

באותו רגע, היה לי ברור שזה עומד להיות הנושא המרכזי של כנס קהילת המליונר שלנו.
בבת אחת יצא ממני פרץ של כתיבה מטורפת, עוצמתית ומדויקת
שמצאה את דרכה אל הבמה בכנס השבוע.

אני חייבת להודות שזה ממש לא היה פשוט.
הקהל באולם ישב בדממה
והרגשתי איך האויר עומד
ולכולם קשה לנשום.
לא פשוט להחזיק אולם שלם ואת האנרגיה הזו במשך כל ההרצאה
ויחד עם זאת – הרגשתי שאני ממש ברגע של שליחות,
לא רק לקדם את האנשים האלה בדרך לחופש הכלכלי שלהם,
אלא ממש בשליחות מצילת חיים.
ממש ככה!!

לא היה באולם אדם שלא התחבר לנושא הזה,
כמות ההוקרות שקיבלתי אחכ וממשיכה להגיע היא ענקית.
אנשים תיארו שהם מרגישים שירד מהם מטען חורג של שנים שהם סוחבים איתם
מטען מכאיב, תוקע, מתסכל…

רבים כל כך מאיתנו גדלנו על זה שפרפקציוניזם מקדם,
אבל פתאום ההבנה של המחיר שיש לדבר הזה
מחיר שאנחנו משלמים אותו בלי להיות מודעים אליו בכלל…
זה כאב!
אבל גם שחרר!

הדבר היפה במודעות הוא,
שכשאתה מודע למשהו, נפתחת לך יכולת הבחירה –
מן הסתם בפוסט אחד אני לא יכולה להעביר את כל התהליך שהעברתי בכנס,
אבל אני בהחלט יכולה לצעוק למודעות שלכם את המשפט הבא:

פרפקציוניזם זו מחלה.

זו מחלה ממארת שפוגעת בכל חלקה טובה של הנשמה שלכם.
היא פוגעת בהצלחות שלכם,
(על אף שאולי נדמה לפעמים אחרת)
ובסיכוי שלכם לייצר חופש פנימי וחופש כלכלי.

יותר מזה – פרפקציוניזם הורג!!

ושלא תטעו לחשוב –
אני לא קוראת לכם להתפשר,
או לחיות בבינוניות
ממש לא!
אני בעד שתחיו הכי טוב והכי כייף שאתם יכולים.
השאלה כאן היא לא על היעדים שאתם שמים לעצמכם
אלא על הדרך שבה אתם מתנהלים להשגת היעדים האלה.

אתם יותר חשובים מהיעדים שלכם!
ופרפקציוניזם לא יביא אתכם להשיג יותר,
אלא לכאוב יותר.

רגע לפני שהשבת נכנסת,
אני מזמינה אתכם לבדוק ברמה הכי פנימית שלכם עם עצמכם –
איפה הפוסט הזה פוגש אתכם –
איפה פרפקציוניזם מנהל את החיים שלכם,
איפה הוא מונע מכם לפעול בהנאה,
איפה הוא מונע מכם לייצר ולתת לקול הפנימי שלכם לצאת החוצה,
איפה הוא גורם לכם להרגיש לא מספיק טובים
איפה הוא גורם לכם לכאב ולסבל….

ואם יורשה לי,
אני אמנם לא מנחת הורים
אבל מהמקום הכואב האישי שלי
אני מזמינה אתכם גם לבדוק –
איפה הילדים שלכם סובלים מזה
ולהאיר את המקום הזה בהמון אהבה וחיבוק
(ואם צריך גם להיעזר באנשי מקצוע)
כי פרפקציוניזם הורג! 
ויש לנו קבר טרי שמוכיח את זה…

אם הפוסט הזה יעורר מודעות ולו של הורה אחד
שיראה את זה פתאום מול עיניו
ויבחר לפעול –
אני את שלי עשיתי.

הבוקר אמרתי לצחי שהלוואי והיינו קוראים פוסט כזה
שהיה מעיר אותנו לראות
את מה שאפילו לא ידענו לחשוד בקיומו.

אני מזמינה אתכם –
גם אם האינסטינקט הראשון שלכם חושב שאין לזה קשר לסובבים אתכם,
תנו לזה עוד שניה,
עשו עוד בדיקה פנימית עם עצמכם –
יש מצב שזה נמצא שם מתחת לפני השטח וזו הזדמנות מעולה לראות את זה…

המטרה שלי בפוסט הזה
היא לא להפחיד ולא לייצר לכם חרדות
אלא רק לעורר לרגע את המודעות
כדי שתהיה לכם הזדמנות לבדוק ולרפא (אם יש את מה).

אני באופן אישי סוגרת את השבוע וסוגרת מעגל עם הנושא
זה לא פשוט,
אבל יש משהו מזכך בהרגשה שאולי מהניסיון הכואב וההבנה האישית שלנו
יהיה מישהו שזה יציל את חייו.

מבחינתי הפוסט הזה הוא לגמרי פוסט מציל חיים
ואני מזמינה אתכם לשתף אותו – לכל מי שרלוונטי.
תודה!

בברכת שבת רגועה ושלווה.
יונית

נ.ב: אשמח לקרוא את התגובות שלכם כאן בהמשך העמוד