הזדמנות אחת ויחידה!

דמיינו משהו שאתם ממש, אבל ממש, אבל מ-מ-ש חושקים בו…
יש לכם הזדמנות א-ח-ת וי-ח-י-ד-ה בכל החיים שלכם לזכות בו,
והזכייה הזו – לא תלויה באף אחד אחר
ולא קשורה לשום דבר,
למעט – אליכם.
רק לכם יש את הזכות והיכולת לבחור בזה.
יותר מזה,
יש בכם את כל מה שאתם צריכים בשביל ליישם את הזכייה הזו.
רק תבחרו בה.
והיא שלכם.
רק מה? יש לכם הזדמנות אחת ויחידה ב-כ-ל ח-י-י-כ-ם לזכות בה.
ואם הרגע הזה עבר – ההזדמנות נעלמת.
לתמיד!
ועכשיו, מה תעשו?
איך תתנהלו עם הדבר הזה?
עם הידיעה על ההזדמנות החד פעמית הזו?
נכון שתעשו את המיטב שאתם יכולים כדי לזכות?!
נכון שלא תחכו אפילו רגע אחד – כי אם תחכו – זה ייעלם.
והרי אתם חושקים בו כל כך,
אין מצב שתתנו לו לחמוק מכם…
בגיל 25 ויומיים, כשהתאלמנתי בפתאומיות,
גיליתי בכאב גדול
כמה החיים שלנו שבריריים.
כבר אז הבנתי שכל יום שעובר לא חוזר
וכמה חשוב להנות מכל רגע בחיים עם האנשים שאנחנו אוהבים,
כי אף אחד לא יודע מה ילד יום.
לפני שנה, כשחן בחר לשים קץ לחייו
ההבנה הזו התחדדה הרבה יותר.
לנוכח הבחירה שלו לסיים את חייו
בחנתי שוב ושוב את הבחירה שלי לחיות את חיי.
ולא סתם לחיות אותם,
אלא לחיות אותם בעוצמה.
בשמחה, באהבה ובשפע.
והאיש שאיתי, צחי אהובי,
מכיר וכאב את נושא השכול כבר מגיל 16,
כשהפך לאח שכול.
גם עבורו, החיים רחוקים מלהיות דבר מובן מאליו.
ולכן, זה היה לנו ממש אינסטינקט הישרדותי לבחור יחד בחיים.
להצהיר על זה בקול, גם עבורנו וגם לסביבתנו,
ממש דקות ספורות אחרי שקיבלנו את ההודעה על מותו של חן.
מאותו רגע,
אנחנו בוחרים בחיים כל בוקר מחדש.
עם כל הכאב והמורכבות של המוות.
של החיים.
השנה, יותר מתמיד התחדדה לי ההבנה,
שכל בוקר כשאנחנו קמים
זו הזדמנות אחת ויחידה של יום בחיים שקיבלנו.
יום, שהוא לא מובן מאליו.
העניין הוא,
שזו הזדמנות א-ח-ת וי-ח-י-ד-ה להנות מהיום הזה,
כי אם אנחנו נותנים לה לחמוק –
היום הזה כבר לא יחזור.
ואם הגענו ללילה ולא מיצינו אותו,
הוא נגמר.
וכל יום שעובר – לא חוזר.
ולא, זו לא רק קלישאה.
זו האמת לאמיתה.
תסתכלו בשעון, ביומן.
הזמן עובר…
וכך – אם העברתי את היום בכעס או בכאב,
אם התעסקתי בשטויות, בביקורת, בעלבון,
אם הקדשתי זמן לשמיעת חדשות קשות או לצפייה בתכניות לא מעניינות,
אם רבתי עם אנשים שאני אוהבת
ואפילו אם פשוט לא אמרתי להם כמה שאני אוהבת אותם,
או שלא נהניתי מקרבתם,
או שלא אמרתי מילים טובות וחמות לאנשים מסביב,
לא הגשמתי את עצמי,
לא נהניתי, שמחתי, אהבתי ….
היום הזה, כך או אחרת, נגמר.
ואיתו ההזדמנות הזו –
ל24 שעות נפלאות.
שלא תחזור שוב.
לעולם!
​​וההבנה הזו – היא הבנה משנת חיים.
​הי זו שיכולה להפוך את החיים שלכם
לחיים שאתם ​באמת רוצים.
לחיים שאתם באמת ראויים לחיות.
ואני בוחרת לחלוק אותה איתכם,
במיוחד היום – ערב יום הזכרון.
כי הכי הייתי רוצה,
שיחד עם זה שנזכור ונכבד את המתים,
שנזכור ונכבד את החיים.
אותנו.
החיים.
שנזכור, נכבד ונבחר כל בוקר מחדש
לחיות את החיים האלה
הכי בעוצמה, בשמחה, באהבה ובשפע שאפשר.
שנשאיר בצד משקעי עבר,
כעסים, מתחים, ביקורות, אשמה
ופשוט נהנה ונשמח עם היש והקיים.
עם הכאן והעכשיו.
שנגשים, כל אחד ואחת,
את המתנה שאנחנו לעולם הזה,
שנדע לשמוח ולשמח,
שנבחר לאהוב,
שנהיה שלווים ונהנה מהדרך,
מכל אחד מהימים בדרך שקיבלנו במתנה
כי כל זה – בכלל לא מובן מאליו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ובאותה רוח,
מצרפת לכם את הדברים שצחי נשא
ביום שישי האחרון,
באזכרת השנה לזכרו של חן.

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בשל תקלה בשרתים בהם מאוחסן האתר שלנו, התגובות הנפלאות שכתבתם לפוסט זה נמחקו.
מוזמנים לכתוב מחדש, אשמח להגיב לכל אחד ואחת מכם באופן אישי.

תגובות

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*