לפני כמה ימים נפגשנו עם מישהו לפגישה עסקית.

כשהגענו הוא אמר לנו: “אתם בדיוק כמו….” וציין שם של זוג שעוסק בנדל”ן.

אמרתי לו שאנחנו ממש לא כמוהם.

בהמשך השיחה הוא אמר: “אה, אתם בדיוק כמו….” וציין שם אחר.

גם הפעם אמרתי לו – שאנחנו ממש לא כמו ההם.

אז ספרי לי מי את, הוא ביקש,

וכשסיפרתי בין היתר שלמדתי ניהול מע’ מידע בטכניון

הוא אמר: “אה, את כמו אבא שלי, גם הוא למד את זה בטכניון…”.

היום, בפגישה עם רועי בן יוסף-כנף הוא אמר לנו,

“הבנתי, אתם יועצים עסקיים”,

וכשאמר את זה הרגשתי כיווץ. שוב פעם, את אותו כיווץ.

“אבל אנחנו לא”, אמרתי לו “זה מכווץ אותי”.

הוא דיבר על יועצים עסקיים מזן חדש, אחרים, בוגרים, אינטיליגנטים,

בעלי ניסיון, שיש להם הרבה ערך לתת לקהל, מלמדים על הכנסות פסיביות….

ולמרות שכל זה היה נכון ומשקף חלקים בעשייה שלנו,

עדיין הרגשתי מכווצת.

יצאתי מהפגישה בניסיון להבין מה הכיווץ הזה,

זה לקח כמה דקות ומחשבה על השאלה המעולה של רועי “מה הכיווץ צריך?”

והבנתי…!!

אף מסגרת לא מרגישה לי מדויקת או נכונה. זה תמיד מכווץ אותי,

למעט הגדרה אחת: “יונית ורבר”.

ההגדרה יונית ורבר – גורמת ללב שלי להתרחב.

גורמת לי להרגיש במיטבי.

(אפילו ברגעים הפחות זוהרים שלי, וברוך השם, לא חסרים כאלה)

היא זו מאפשרת לי להביא את המתנות שיש לי להביא לעולם.

במקום הזה שבו אני “יונית ורבר” אני יכולה הכל:

אני יכולה לפתח איזה מוצרים שבא לי,

אני יכולה לא להיות עקבית לפעמים,

אני יכולה להחליט שאני טסה לשנה לחו”ל עם המשפחה,

אני יכולה להחליט שבא לי על שת”פ מסוים,

או שבא לי להשתבלל בבית ולא להיות out there לתקופה…

והכל בסדר. כי זו אני.

זו לא יונית ה”מנטורית” או “היועצת העסקית” או “המורה” או “כמו ההם….”

או כל הגדרה אחרת שמכווצת אותי או מאלצת אותי להיות מי שאני לא.

זו ההגדרה הכי נכונה עבורי: “יונית” (או “יונית ורבר”).

כשאני “יונית” אני מרגישה הכי בהגשמה שלי,

ובאופן כייפי במיוחד, גם הלקוחות שלי מרוויחים מזה הכי הרבה.

אז נעים להכיר, אני יונית ורבר, ואתם?