התשובה שלו נשמעה מתנצלת משהו,

וחשבתי לעצמי שזה קטע שהוא מתנצל, כי זכותו לנסוע ולהנות מהחיים,

ותכל’ס כולנו צריכים התאווררות ונשימה קצת אחרת מכל מה שקורה פה.

ואז לפני יומיים זה תפס אותי.

תוך כדי התחלת איסוף ניירת לקראת הנסיעה שלנו לחו”ל

ראיתי סרטון עם השאלה המפורשת – מה עשית היום למען החטופים?

ופתאום זה תפס אותי בגרון. ובלב. ובנשימה.

התחיל לי (שוב) שיח פנימי לא פשוט על כמה ומה אני עושה

למען החטופים, למען המפונים, למען משפחות שכולות, למען החיילים,

למען העולם…

ולא משנה מה עניתי לעצמי – הרגשתי שזה לא מספיק.

הרגשתי כמה שלפעמים הייתי רוצה להיות מישהי אחרת –

מישהי הרבה פחות רגישה.

כזו שיכולה לפעול בעוצמה בעולמות הכואבים האלה

בלי שזה יגרד לה פצעים כואבים מעוררי חרדה.

שלא צריכה לישון אקסטרה שעות בתקופה הזו

כי האנרגיה הקשה במדינה מכלה לה במהירות את הסוללה

כמו איזו אפליקציה בסלולר שרצה כל הזמן ברקע וצורכת משאבים בלי שליטה.

כזו שאין בה ויכוחים יומיומיים בין הלב לראש,

בין זה שמחזיק חווית אשמה, עצב וכאב, ומוריד את הראש,

לזה שאומר תודה על הקיים ובוחר להמשיך בחיים.

כזו שלא מרגישה שהחיים שלה ושל העם שלה הונחו על רכבת הרים מטורפת

שלא ברור אם, איך ומתי היא תעצור,

וכל מה שבא לי לפעמים זה לצרוח – תנו לי לרדת!! אין לי אויר…

ואז שוב עולה האשמה – את? תגידי תודה.

את יודעת איפה הילדים שלך והאיש שלך ישנים…

כזו שלרגעים מצליחה לבחור בחיים ויודעת שהעשייה שלה חשובה ומביאה ערך

לרגעים שהכל מרגיש כמו הבל הבלים…

עוד כמה ימים נעלה על מטוס ונצא גם אנחנו להתאוורר. לחיות. להנות.

כלמודת קרבות הישרדות אישיים בחיים אני כבר יודעת

שאי אפשר להפקיד בגייט את המחשבות והרגשות האלה –

הם יבואו איתי לכל מקום שניסע

ויזכירו לי כל כל יום, ובכל מקום בעולם

שאנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים,