הפוסט הזה התבשל לי כבר כמה ימים בבטן… והנה הוא יוצא.
לפני 4 ימים, על הבוקר, בעודי על המחשב שמעתי את צחי בקול חלש
“אוי לא…”.
ניגשתי אליו ותוך רגע הבנתי מה קרה.
זוג לקוחות אהוב שלנו איבד את בנם ברפיח.
ההודעה הזו טלטלה אותנו מאוד.
נכון, כמעט כל יום אנחנו שומעים “הותר לפרסום”,
ולפעמים לרגע נדמה שסוג של מתרגלים
להופעת המשפט הנורא הזה כל בוקר…
אבל כשזה מוכר וקרוב – זה נוגע אחרת. זה כואב עמוק עמוק בלב.
היה לנו ברור, שעל אף המרחק הגיאוגרפי, אנחנו נוסעים לנחם.
למחרת בבוקר נכנסנו לרכב וירדנו דרומה.
השבעה הזו הייתה דהז’וו מטורף עבורנו,
אפילו שעברו כבר 8 שנים, התאים של הגוף זוכרים את החוויה..
והציפו כאב על האובדן שלנו שהתערבב עם הכאב הטרי על האובדן שלהם.
אז הזכרנו לעצמנו שאנחנו פה עבורם,
נשמנו עמוק ונכנסנו.
את השיחות האישיות שניהלנו איתם, אני אשאיר בינינו,
אבל כן רציתי לשתף במשהו פרקטי וחשוב
כדי שבפעם הבאה שתלכו לנחם, קחו את זה איתכם כצידה לדרך.
קשה מאוד למצוא משהו נכון להגיד בסיטואציה הזו.
הניסיון האישי שלי מראה שהמשפט “אני כל כך מצטערת“
הוא מספיק ממש, במיוחד אם הוא מגיע בשילוב עם חיבוק טוב ואוהב.
לפעמים אפילו לא חייבים להגיד. גם רק לשתוק ולכאוב ביחד זה המון.
אם יש לכם משהו לספר על האדם שנפל –
זו המתנה הכי טובה שתוכלו להעניק למשפחה שמתאבלת.
זה יכול להיות הסיפור הכי קטן ועל פניו זניח,
אבל דווקא הסיפורים של הרגעים הקטנים האלה
כמו מן מחיים לרגע את האהוב שנפל.
וכמה צמאים לרגעים האלה בשלב הזה…
הענין הוא – ששבעה זה דבר מציף בטירוף,
והיכולת לזכור את כל מה שנאמר היא מוגבלת מאוד.
ולכן – במקום רק לספר את הסיפור (שזו מתנה נפלאה בפני עצמה)
הביאו אותו גם כתוב. או מוקלט. ובנוסף לשיח איתם, תשאירו להם גם את זה.
אותו דבר אם יש לכם תמונות.
עכשיו זה הזמן לאסוף אותן יחד עבור המשפחה.
לא חייבים להביא אותן באותו הרגע,
אבל טוב תעשו אם תרכזו אותן לתיקייה בענן עכשיו כשהכל טרי.
הימים עוברים ואנחנו נשאבים חזרה ליום-יום השוטף
ופתאום שוכחים לרכז את זה.
ושוב, כל תמונה כזו, אפילו הכי לא פוטוגנית, היא מתנה עצומה עבורם.
אם לא הכרתם את הנופל, רק מישהו מהמשפחה,
תוכלו אפילו רק לפתוח ולרכז תיקייה כזו בעצמכם.
הכינו פתקים קטנים או שלט עם QR שמוביל לתיקייה,
כדי שמי שמגיע לנחם יוכל לסרוק או לקחת איתו את הפתק,
וכשיחזור הביתה להעלות לשם את התמונות והסיפורים שיש לו על הנופל,
שיהיו מרוכזים עבור המשפחה במקום אחד,
לרגע שבו יבחרו לצלול אליהם פנימה.
וכן, גם הרגע הכואב הזה עוד יגיע.
ללכת לנחם בשבעה זה קשה,
אבל זה גם חשוב ממש. לא רק למשפחה האבלה, אלא גם למנחמים.
ואם הטיפ הקטן הזה יעזור למישהו בסיטואציה הכואבת הזו –
אני את שלי עשיתי.
יהי זכרו של אורי ז”ל ברוך.
