לרגל המצב, מוזמנים לצפות ללא עלות בקורס שלנו "לחיות בעוצמה"

יונית בלי כותרת

זה היה הסופ”ש הראשון שבאתי לישון אצל צחי.
בשבת, בשעת צהריים נשמעה דפיקה על הדלת
ועוד לפני שהספקנו לחשוב מי זה יכול להיות
נפתחה הדלת, וילד צעיר בן 9 עמד שם.
את זה שלצחי היו 4 ילדים מפרק א’ ידעתי, לפחות בתיאוריה,
אבל כשהדלת נפתחה ונכנס דרכה “צחי קטן”
אותה תיאוריה הפכה למציאות.
זה היה המפגש הראשון שלי עם חן.
המפגש האמיתי הראשון עם העובדה שלאיש שבחרתי לצאת איתו
יש 4 ילדים צעירים. ולא רק בתיאוריה. אלא אמיתיים ממש.
“באנו עם אמא לבריכה במושב”, הוא סיפר
“אז קפצתי רק להגיד שלום”…
הוא נשאר איתנו כמה דקות, התחבק עם צחי והלך.
לי עוד לקח כמה דקות לעכל את מה שראו עיני.
שנתיים חלפו. הקשר עם הילדים התחזק.
צחי ואני נישאנו, ולשנינו היה ברור שהילדים הם חלק בלתי נפרד מהטקס.

זו הייתה המשפחה שלנו – אני וצחי עם ארבעת ילדיו.
כשהם היו צעירים, הם שאלו לא פעם מה “הכותרת” שלי,
האם אני האמא החורגת שלהם ואיך בעצם לקרוא לי.
התשובה שלנו הייתה תמיד – “אמא כבר יש לכם”.
“וחוץ מזה”, הייתי מוסיפה,
“אני לא חורגת… מקסימום אולי לפעמים חורקת 😉
ואני יונית, אז אתם מוזמנים לקרוא לי יונית”.
וכך היה.
אבא ויונית.
שנתיים נוספות חלפו. מאיה נולדה, ושנתיים אח”כ גם נועם.
לכולנו היה ברור שיש פה שישה אחאים.
לא אחאים חורגים, לא חצאי אחאים. אחים ואחיות לכל דבר.
כך התייחסנו לזה תמיד.
חגגנו יחד לכולם ימי הולדת ואירועים משפחתיים,
טיילנו יחד המון לאורך השנים,
ועם כל האתגרים שבמשפחה מורכבת –
זו הייתה המשפחה היקרה שלי –
עם שישה ילדים ששניים מהם קוראים לי אמא,
ולארבעת הגדולים אני יונית.
בגיל 18 חן עבר לגור איתנו.
את שנת השירות שלו עשה מביתנו.
גם את השירות הצבאי.
השירות ממנו לא חזר…
את אותו יום זכרון, אז לפני 7 שנים, אני זוכרת היטב.
ירדתי בבוקר לכיוון המטבח
וחן כבר ישב עם קערת קורנפלס מול מסך הטלויזיה.
חייך אלי בברכת בוקר טוב,
ושיתף שהספיק כבר להיות בטקס המוקדם בבית הספר
ושעוד מעט יילך עם אבא לבית העלמין, לחלקת הקבר של חנן, אח של צחי.
כשיצאו נפרדתי משניהם לשלום.
שעה אחרי צחי שלח לי את התמונה שלו עם חן ונופר במדים.
הוא כל כך היה גאה בהם…
בצהרי אותו יום, שעות בודדות מאוחר יותר, קיבלנו את הבשורה המרה.
עבורי, כמי שכבר קיבלה בשורת איוב פתאומית בחייה,
הכאב היה מוכר, ומנגנוני ההגנה הופעלו מיידית.
בפעם הקודמת שזה קרה
ברגע אחד איבדתי את אהוב ליבי,
את הילדים שכבר התחלנו לדבר עליהם,
ואת המשפחה שתכננו להקים יחד.
כל אלה נעלמו לי באחת.
הפחד שהאובדן הזה יפרק לי גם הוא את המשפחה, היה עצום.
ויותר מזה – היה שם פחד שאתפרק בעצמי.
יש משהו מאוד מאוד מפחיד
בידיעה שמישהו מהבית הפרטי שלך התאבד.
ומשהו הרבה יותר מפחיד בעובדה
שלא ראית את זה מגיע.
לא אתה ולא אף אחד אחר.
איך בכלל ממשיכים לחיות עם ידיעה כזו?
אז הדחקתי אותו, את הפחד הזה.
(או לפחות ככה “חשבתי”)
והתגייסתי כולי, דרוכה מהפחדים האחרים ולגמרי בפוקוס הגנתי:
על אהוב ליבי – צחי – אבא של חן
על הילדים שהיו לי – מאיה ונועם – האחים הצעירים של חן
ועל המשפחה שהקמנו יחד.
כך גם עשתה הסביבה.
לכולם היה ברור מה הכותרת החדשה של צחי – אב שכול
מה הכותרת החדשה של הילדים – אחים שכולים
ומה הכותרת החדשה שקיבלנו כמשפחה – משפחה שכולה.
רק לדבר אחד לא היה כותרת…
אז נשארתי יונית.
כשישבנו שבעה,
היו אנשים שהגיעו וחיבקו את כולנו,
אחרים – התקשרו אלי וביקשו שאמסור את תנחומיהם לצחי.
זה היה מוזר…
הם ביקשו ממני למסור *לו* את תנחומיהם, לא *לנו*.
גם הם לא ידעו איך להתייחס לזו בלי הכותרת…
גם למשרד הביטחון ברורות לחלוטין הכותרות
של האב “השכול”
ושל האחים “השכולים”.
אבל ליונית – אין כותרת.
משרד הביטחון דואג לכולם לתמיכה ולטיפולים לכאב שלהם כמה שיצטרכו.
אבל למי שאין כותרת – אין הכרה, אין מקום, אין תמיכה ואין טיפולים.
וככה שנים נשארתי יונית.
אשתו של האב השכול.
אמם של האחים השכולים.
זו שמדחיקה את פחד הכאב מהשכול והאובדן האישי שלה
השכול ההוא שאין לו כותרת…
אבל הפחד ההוא היה מתוחכם ממני.
הוא אמר – לא תפתחי לי את הדלת?
אני אכנס דרך החלון.
לא תתני לי מקום?
אני אדאג שלא תוכלי להתעלם ממני
וכך הוא נכנס בי (ואולי בעצם ניסה לצאת ממני)
עד שכבר לא יכולתי…
ובקורונה זה עלה על גדותיו והתפרץ.
דווקא בשנה ההיא כשאסור היה לצאת לבית העלמין
לראשונה שאלתי את עצמי – מי *אני* בתוך השכול הכואב הזה?
מה הכותרת שלי?
חשבתי לרגע, שאולי אם תהיה לזה כותרת,
אולי אם תהיה “הכרה”, אולי זה יכאב פחות.
אבל זהו, שלא… למודת ניסיון אני כבר יודעת שלא ככה זה עובד…
שהכאב לא תלוי בשום הכרה ובשום כותרת
הוא תלוי בעומק החיבור שהיה שם קודם לפני שנקטע
וככל שהחיבור היה עמוק יותר – כנראה שיכאב יותר
ושבאופן פרדוקסאלי – זה דווקא משהו להכיר עליו תודה!
ביום שישי הקרוב נציין 7 שנים למותו של חן.
הכאב עדיין קיים.
גם הגעגוע והפחד.
וגם אני…
עדיין יונית.
עדיין בלי כותרת.
קבלו מתנה - דו"ח 7 תובנות הבסיס שיעלו אתכם על הדרך לחופש כלכלי
הפוסטים האחרונים שלנו:
קבלו מתנה - דו"ח 7 תובנות הבסיס שיעלו אתכם על הדרך לחופש כלכלי
דילוג לתוכן