לרגל המצב, מוזמנים לצפות ללא עלות בקורס שלנו "לחיות בעוצמה"

יציאת מצרים הפרטית שלנו

אם יש משהו שהבנתי בשנים האחרונות
ובעיקר בשנה שחלפה
זה שהסיפור שחשוב בעיני אישית לספר
הוא לאו דווקא יציאת מצרים
אלא יציאת מצרים האישית והפרטית שלנו.
ליל סדר 2016 היה אחד השמחים ביותר שאני זוכרת.
נסענו כולנו לחגוג עם המשפחה של אחותי
שרנו באותו הערב, כמו ששנים לא שרנו בסדר
הכרנו שירים חדשים לחג, צחקנו המון.
והיה נפלא.
מסוג הרגעים הנפלאים שמאמצים ללב לשנים.
רגעים בהם אתה מרגיש על גג העולם.
מאושר!
בלי שום חשש או פחד שמשהו עלול להשתבש..
שבועיים אחרי – חן כבר לא היה.
בחר לא להיות.
ולרגע נדמה היה שהכל עומד להשתבש…
ואתמול – ליל סדר 2017 –
פסח ראשון ללא חן,
שבועיים וחצי לפני האזכרה
והפוטנציאל של הערב הזה להיות קשה מנשוא
היה גבוה…
אני זוכרת את ליל הסדר הראשון אחרי שהתאלמנתי –
ליל סדר 2000 –
נכנסתי למכונית לנסוע לארוחת החג
שהייתה אצל משפחתי שגרה בסה”כ 5 דקות נסיעה ממני,
אבל לא הגעתי לקריאת ההגדה.
נסעתי ברחבי העיר,
עם הכאב, עם הצער
עם ההבנה שעמוס כבר לא יהיה איתי בחג הזה
ובחגים הבאים.
הרגשתי שאני לא מסוגלת לשמוע את סיפור יציאת מצרים
כשאני בעצמי מתבוססת במצרים האישי והפרטי שלי…
הרגשתי שאני לא מעוניינת לשמוע איך אלוהים הציל את בני ישראל
כשבחוויה האישית שלי – אותי הוא לא הציל מהשכול הנורא….
זה אחד הרגעים הקשים שאני זוכרת בחיי
רגעים בהם בחוויה שלי מצרים לא הייתה דבר רחוק והיסטורי
אלא מציאות חיי.
וגם השנה לרגע חששתי מהחג הזה.
ומפוטנציאל הכאב הגלום בו.
אבל השנה זה היה אחרת.
אם יש משהו, כאמור, שהבנתי בשנים האחרונות
זה שהסיפור שחשוב בעיני לספר
הוא לאו דווקא יציאת מצרים וסיפור בני ישראל ההיסטורי
אלא סיפור יציאת מצרים האישי והפרטי שלנו.
לא לשים את הפוקוס על מה שהמצרים (ואחרים) עשו לנו
ולקבע את היותנו קורבן של נסיבות, של הסביבה,
אלא על מה שאנחנו ב-ע-צ-מ-נ-ו
עושים לנו לפעמים.
על המצרים שאנחנו גורמים לעצמנו,
ממש ברמה יומיומית –
עם המחשבות שלנו, עם הפחדים, עם כעסים, עם אשמה.
לא לשים את הפוקוס על מה שאלוהים עשה כדי להציל אותנו
אלא על מה שא-נ-ח-נ-ו יכולים לעשות
כדי להציל את עצמנו:
על הבחירות שלנו.
על הדרך שלנו להתמודד עם קשיים.
על השמחה שאנחנו בוחרים להכניס לחיים.
על ניהול המחשבות שלנו.
על תגובה לרגשות שלנו.
על פרשנויות שאנחנו נותנים למצבים כאלה ואחרים.
לליל הסדר של אתמול,
היה פוטנציאל להיות ערב קשה –
יכולנו להיות עסוקים
בהאשמה עצמית,
בשאלה איך לא ראינו,
בכאב, במריבות, בצער.
אבל אם יש משהו שהבנתי בגיל 25 כשהתאלמנתי
זה שהחיים שלנו כאן כל כך ארעיים,
שאף פעם אין לנו מושג מתי ואיך זה יגמר
ושיום שעובר לא חוזר
(וזו לא סתם קלישאה אלא האמת לאמיתה)
ומאז –
המשימה שלי בחיים
היא לחיות כל יום הכי טוב שאני יכולה,
להיות הכי שמחה שאפשר
(לא סתם התחתנתי עם אדם ששמחה ואושר חשובים לו כל כך)
ולעשות כמיטב יכולתי כדי שכך ירגישו כמה שיותר אנשים סביבי.
ובדיוק מהמקום הזה, מהמקום של הבחירה בחיים,
בחיים של עוצמה ושמחה,
מההבנה שאין טעם להיות עסוקים ברגשות אשם,
או בכל מחשבה כואבת, לא מקדמת אחרת
ושזה בידיים שלנו, (או אולי נכון יותר – במיינד שלנו)
לבחור איך נרגיש בכל רגע בחיים
הסדר אתמול עבר ממש בסדר.
זה לא שהתעלמנו או הכחשנו את היעדרותו הכואבת של חן,
אלא פשוט ב-ח-ר-נ-ו
ממקום מודע וכל כך חי
לשים את הפוקוס על היש.
על המשמח.
על המשפחה.
על האהבה.
על הביחד.
ולהוקיר תודה על כל הטוב שאנחנו מקפידים לקיים בחיים.
ממש ברמה יומיומית!
כל זה בכלל לא מובן מאליו!
מאחלת לכולנו
שנדע לשים את הפוקוס על מה שחשוב לנו באמת
ולחיות את החיים המאושרים שאנחנו הכי בעולם ראויים להם!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בפוסט הזה אין שום אג’נדה דתית, אלא רק שיתוף אישי.
בתמונה – רגע משפחתי שמח שייזכר לתמיד – ליל סדר 2016.

 

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בשל תקלה בשרתים בהם מאוחסן האתר שלנו, התגובות הנפלאות שכתבתם לפוסט זה נמחקו.
מוזמנים לכתוב מחדש, אשמח להגיב לכל אחד ואחת מכם באופן אישי.

קבלו מתנה - דו"ח 7 תובנות הבסיס שיעלו אתכם על הדרך לחופש כלכלי
הפוסטים האחרונים שלנו:
קבלו מתנה - דו"ח 7 תובנות הבסיס שיעלו אתכם על הדרך לחופש כלכלי
דילוג לתוכן