היום לפני 26 שנה בדיוק התחתנתי. זה היה ערב ט”ו באב. חג האהבה.
אהבה זוגית מעולם לא הייתה דבר מובן מאליו עבורי.
כמי שגדלה רק עם אמא, אחרי שההורים התגרשו כשהייתי בת 3.5
לא ראיתי בבית אהבה כזו.
לכן, כשהכרתי בצבא את עמוס, שאהב אותי ואהבתי אותו כל כך
הרגשתי הכי בת מזל בעולם!
כשהייתי בת 23.5 התחתנו.
היו לנו תוכניות לחיים מפה ועד מחרתיים…
אבל ליקום היו תוכניות אחרות…
שנה וחצי אחרי, עמוס נהרג בתאונת עבודה.
ככה פתאום. הלך לעבודה ולא חזר.
בתקופה הראשונה הייתי בעיקר בהלם.
אח”כ זה כאב לי כל כך…
לא ידעתי שאפשר לשרוד כאלה כאבים של הלב…
כאב לי על האדם שהיה שאהבתי ואיננו עוד,
וגם כאב לי על בת האדם שהייתי אני ופתאום נעלמה.
כל החלומות, התכנונים, הזוגיות וההורות שחלמתי שנממש יחד… נעלמו
ונשאר רק בור גדול וכואב.
פאסט פורווארד קדימה…
4 שנים אחרי הכרתי את צחי.
דודה שלי אמרה על זה שזכיתי פעמיים בלוטו.
כך גם אני הרגשתי. הכי בת מזל בעולם.
אהבה זוגית מעולם לא הייתה דבר מובן מאליו עבורי
והנה התמזל מזלי שוב, ומצאתי את שאהבה נפשי בפעם השניה.
קיבלתי אותו במתנה מהיקום עם ארבעת ילדיו המתוקים מפרק א’ שלו.
שנתיים אחרי גם הגשמתי את חלום האמהות שלי,
ואחרי שנתיים נוספות גם אמהות בפעם השניה.
עברו מאז הרבה שנים… וזו תמונה של ערימת האהבה שלי היום.
הדבר היפה הזה הוא לא במקום מה שהיה לי אז, הוא לצידו ואיתו.
וזכרו של עמוס הולך ויילך איתי עד יום מותי….
