נזכרתי היום בקטע מהילדות שלי,

שלרגע לא הייתי בטוחה אם הוא מצחיק או ממש לא.

זה היה כשהייתי בת שש עשרה,

הלכתי לסרט בקולנוע והוא ממש לא היה לי נעים, מפחיד מדי…

אבל נשארתי עד הסוף.

למה נשארתי? בדיוק מהתפיסה הזו של – מה שהתחלת – תסיימי.

זו הייתה גם הסיבה שנשארתי לסיים 5 יח’ כימיה לבגרות,

אפילו שממש לא אהבתי ללמוד את המקצוע הזה,

כי “מה, כבר התחלת… לא חבל…תסיימי?”

אני מניחה, שאם לא הייתי מתאלמנת – הייתי ממשיכה להתנהל ככה בחיים –

מה שהתחלת, תסיימי…חבל לא לסיים…

אבל, מה אם מה שהתחלתי לא נעים, לא נוח, לא מתאים לי?

מה אם הייתי צריכה את ההתחלה הזו כדי להבין את זה,

כי בלעדיה לא באמת יכולתי לנבא שזה לא יתאים לי?

ומה הקשר להתאלמנות?

היא זו שלימדה אותי בצורה הכי חדה וחותכת – שזמן שעובר לא חוזר.

ושהחבל היחיד הוא על זמן חיים שמתבזבז על מה שלא עושה לנו טוב.

אני פוגשת אנשים שמחזיקים את עצמם בכוח

לסיים תארים שלא מעניינים אותם.

אנשים שנשארים בעבודה מסוימת עד הפנסיה – גם כשהם כבר שחוקים ממש –

כי, מה, לא חבל לעזוב עכשיו…?

וזה צובט לי לפעמים בלב.

כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה…

לפני יומיים הפסקנו באמצע ליווי עסקי שהיינו בו.

הבנו שהוא לא מדויק עבורנו, ולקח לנו זמן לעשות את אקט החיתוך הזה.

אבל כשעשינו אותו – בן רגע זה הרגיש כמו מטען כבד שיורד מהכתפיים

הקלה גדולה.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה לפעמים אנחנו מתאמצים “להיות בסדר”,

ולא שמים לב שזה בא על חשבון להיות בסדר עם עצמנו…

במקום להיות שבויים בתפיסות על איך “צריך” להתנהג

פשוט להקשיב פנימה ללב, ולפעול על פיו.. הוא יודע מה הכי נכון לנו…

*בתמונה: רגע שהיה כל כך בסדר לעצמי..