לדעת או לא לדעת – זאת השאלה!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בוקר יום שלישי בטיול המשפחתי שלנו לאוסטריה.
את הבוקר התחלנו עם תכנון למסלול מסוים,
אבל כמו הרבה פעמים בחיים – תכניות לחוד ומציאות לחוד
ומזג האויר הערפילי הכתיב שינוי מסלול.
כך, יצא שהתחלנו את הבוקר במערת המלח של הלשטאט.
כבר בעליה ברכבל למערה הגבוהה
הבנתי שאני מחוץ לאיזור הנוחות שלי
(פחד הגבהים שלי הרים את ראשו עוד בחניה
כשראינו מלמטה את גובה הרכבל שנעלה)
דקות אח”כ זה התגבר,
כשבתוך המערה הגענו לקטעים מפתיעים
של גלישה למטה במגלשות כורים
שגם הן לא היו בדיוק “כוס התה האהוב עלי”.
(כן – אני לא בדיוק חיית לונה פארקים ומגלשות חשוכות – כל אחד ואהבותיו הוא).
בעודי עולה על המגלשה
(יש לציין שזו מגלשת הכורים הארוכה ביותר בעולם – סחטיקה עלי)
תהיתי איך זה קרה שלא הייתי מודעת
למה שאני עומדת לעבור באותה מערה,
אבל זרמתי…
או נכון יותר – גלשתי 🙂
(ולכוחותינו שלום).
כשסיימנו את המערה, עייפים אך שמחים,
נסענו למערת הקרח הסמוכה.
כשהגענו, מוכרת הכרטיסים בישרה לנו שהגענו בול בזמן לסיור האחרון
ושכדאי שנמהר לרכבל שיוצא לכיוון מעלה תוך 4 דקות.
הרמנו ראשנו ואפילו לא ראינו את קצה הרכבל מרוב שהיה גבוה.
הבנתי ששוב אני עומדת לצאת מאיזור הנוחות…
ביציאה מהרכבל בחלקו העליון
נאמר לנו שהסיור המודרך במערה יוצא בעוד 20 דקות
ושכדאי שנמהר כי יש לנו 15 דקות של הליכה.
או נכון יותר – של עליה…
הם רק שכחו לציין שהעליה היא על דופן של הר תלול,
תלול כמו שהרבה זמן לא טיפסנו (אם בכלל).
הגענו לפתח המערה עם הלשון בחוץ.
המדריכה חייכה אלינו, אמרה שזה נפלא שהגענו בזמן
ושאלה בתמימות אם אנחנו מודעים לזה שבפנים,
מעבר ל- מינוס 6 המעלות (טוב, בכל זאת מערת קרח)
יש גם טיפוס של 500 (חמש מאות!) מדרגות.
רציתי למות.
טוב, לא באמת … 🙂
אבל יש מצב שנפלטה לי בשקט קללה עסיסית (במימדים המנומסים שלי)
ושוב תהיתי איך זה שעוד פעם אנחנו באותה סיטואציה –
נכנסים שוב למערה שלא היה לנו מושג איזה אתגרים היא מזמנת לנו…
ונכנסנו.
ואכן היו שם 500 (חמש מאות!) מדרגות.
מיותר לציין שהכושר הגופני שלי בימים אלו הוא לא במיטבו.
אני יכולה להאשים בזה את “המצב”,
אבל תכל’ס – אם לומר את האמת,
עם כל זה שהייתי ספורטאית בצעירותי (ואפילו טובה!),
אני לא בדיוק מאלה שאוהבים לרוץ מרתון או לעשות איש ברזל
והכושר השבועי שלי מסתכם לרוב בשיעור ריקוד החיים,
שיעור פילאטיס
ומדי פעם הליכה פה ושם.
אז זה די מובן ש”כושר גופני גבוה” הוא הגדרה מאוד לא מדויקת למצב שלי…
כשאתה הולך במסלול כזה, שאין לו פניות ימינה או שמאל,
אלא רק לחזור אחורה או לסיים עד הסוף,
יש שלב שבו אתה מבין,
שגם אם נגמר לך האויר (או לפחות נדמה לך שהוא נגמר)
עדיף לך לסיים,
כי קצה הסיום קרוב יותר מקצה ההתחלה.
אז אתה ממשיך ומסיים.
וסיימתי 🙂
כשיצאנו מהמערה (עייפים בואכה קרועים משהו)
הייתי מבסוטית על עצמי.
“יא מלכה!
אלופה!
אמיצה!
תותחית!
איזה תותחית (למה את צנועה?!) – תותחית-על! שאת!
יא אשת ברזל שכמוך!…”
עפתי על עצמי לרגע, מצטרפת לפרגונים האינסופיים של צחי.
זה לקח בדיוק שניה.
אז נזכרתי שאת כל העלייה שעשינו לפני הכניסה למערה –
עכשיו צריך לרדת…
בתוספת הפרשי הגובה שהמערה
(עם 500 המדרגות שבתוכה) הוסיפה.
ותוך שניה נוספת נמחק לי החיוך מהפרצוף
(הרי יותר קל לנשום כשהפה פתוח קלות מאשר מחייך חיוך של עף על עצמו) 🙂
בדרך למטה, בעודי גאה בעצמי על היום שעבר,
חשבתי,
שטוב שלא היה לי מושג מראש למה אני נכנסת היום.
כי אולי, אם הייתי יודעת,
יש מצב שהייתי מוותרת,
או אם אבחר לזה מילה סקסית ואימונית יותר –
הייתי בוחרת אחרת.
(ודרך אגב – לפעמים זה ממש בסדר לוותר.
רק שהפעם שמחתי שלא…)
כי אם הייתי בוחרת אחרת,
יש מצב שהייתי נשארת באיזור הנוחות שלי
ומסיימת יום, שמצד אחד הוא יותר נינוח
אבל מצד שני הוא פחות מאתגר.
מותח.
מרחיב.
מעצים.
יום, שאולי הייתי מזיעה בו פחות,
אבל סביר להניח שגם פחות הייתי רואה בו
כמה עוצמתי זה עבורי
כשצחי לידי מעודד ברגעים מאתגרים,
וכמה מרגש זה לראות את הילדים מעודדים אחד את השני,
תומכים ועוזרים זה לזה
ואיך כולנו כמשפחה עברנו את האתגר הזה – כמו גדולים!
ונשארנו עם חוויות משותפות ומחברות.
ואפילו עם חיוך על הפנים של כולנו.
בסוף היום, חשבתי על המועד בו אנו נמצאים
(בין ראש השנה ליום כיפור),
ותהיתי, מה היה קורה, אם היום לפני שנה
היינו יודעים לאיזו שנה אנחנו נכנסים,
ומה היא מזמנת לנו,
איזה אתגרים לא פשוטים אנחנו עומדים לפגוש בה,
ואיך היינו פועלים עם זה.
והבנתי – שלפעמים זה טוב לא לדעת מראש,
כי אז זה מוציא ממך משהו אחר
משהו שאולי מצד אחד הוא פחות נינוח
אבל מצד שני הוא מאתגר.
מותח.
