ביום שני הקרוב אהיה בת 42.
לפני שבוע שאלה אותי חברה,
מה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה.
ואני חייבת להודות שהשאלה שלה –
תפסה אותי לא מוכנה…

אני זוכרת, לפני 17 שנים,
כמה חודשים אחרי שהתאלמנתי,
הלכתי למסיבת סטודנטים בטכניון.
יהודית רביץ עלתה על הבמה
ושרה במופע מדהים את השיר הלוואי.
אני זוכרת אותי יושבת על הדשא ובוכה.
בוכה – כי פשוט לא ידעתי איך להשלים את המשפט : “הלוואי…”
לא הצלחתי לראות אופק.
לא הרגשתי שם נשימה.
לא ידעתי לאן החיים שלי הולכים.
ובטח שלא ידעתי מה אני רוצה.

לשנה האחרונה היה פוטנציאל עצום להפוך לכזאת.
כזאת – ששוב האדמה נשמטת מתחת לרגלים
שוב מוות קרוב שתפס אותי הכי לא מוכנה
הדבר שהכי בעולם לא דמיינו שיכול לקרות – קרה
והשאיר אותנו פעורי פה
פעורי לב וגוף
פעורי משפחה.

לשנה האחרונה היה פוטנציאל עצום להפוך לכזו,
והיא בהחלט לא הייתה קלה.
היא גם עדיין לא הסתיימה. שנת האבל.
ויחד עם זאת, היא הייתה שונה.

ואם יש מילה אחת שבחרתי לקדש בשנה הזו,
היא המילה חופש.
החופש לבחור את חיי בתוך האין ברירה שנכפה עלינו.
ממש כמו שאני מלמדת “להפוך כל אין ברירה ליש לי בחירה” –
הלכה למעשה – כל רגע בחיי.
והשנה, עבורי, זה היה לבחור בחופש הזה – הפנימי והחיצוני.

החופש לבחור כבר אחרי שעה מרגע הבשורה המרה
שהחיים שלנו לא נעצרים באותו רגע.
החופש להכריז על זה בקול רם אחד לשניה עם מבט מקרוב בעיניים
והחופש לאמץ ביחד את הבחירה.

החופש לבחור לתת לשכול מקום, אבל לא לתת לו להשתלט.
החופש להמשיך להנות מהחיים,
להוות דוגמא וכר ביטחון אחד לשניה וגם לילדים –
שגם להם מותר להמשיך ולהנות מהחיים.

החופש להתאבל ממש כמו שנכון לנו,
מתי שנכון לנו, ובאיזה פורמט ועוצמות שנבחר,
בלי להיות עסוקים באיך זה נתפס בחוץ, ומה אחרים חושבים על זה.

החופש לעלות על הבמה – חודשיים וחצי אחרי האסון
ולקרקע בלייב לפני 400 איש את הבחירה שלנו לחיות בעוצמה
על אף הכאב והאובדן.

החופש להיעלם פנימה, כשמרגיש נכון לעשות את זה,
והחופש לצוץ מחדש – כשמתחשק.
ובתוך זה החופש להאמין שהעסק לא ייפגע
גם אם לא נהיה שם לתקופה.

החופש להאמין שהקהילה והקהל שלנו – הם שם עבורנו
גם ברגעים שאנחנו פחות בעוצמה ופחות נראים.

החופש להנות מחופש כלכלי
ולהבין ברמת התאים של הגוף
כמה חופש כלכלי זו לא רק זכות לימים של אושר ושמחה
אלא הכרח לימים של כאב ואובדן(!)
חוויה שרק העצימה בי יותר ויותר את השליחות שבחרתי
להזמין אנשים לקיים את חייהם באופן השמח והמעצים ביותר
ולייצר לעצמם חופש כלכלי, חיי שפע ושלווה.

החופש לטפל בכל מה שכואב ומציף,
לא ממקום קורבני, אלא ממקום שבוחר ליצור את המשך חייו
בדיוק כמו שהוא ראוי ורוצה.

החופש לשכב לפעמים ימים שלמים ולבהות בסדרה מטופשת על המסך
כזו שמאפשרת בריחה מהמציאות שלך
למציאות של מישהו אחר
שקל יותר להכיל.

ובאותה מידה החופש להיות יצירתית,
לכתוב, ליצור וללדת את הדברים העמוקים והמדהימים
שכנראה שיכלו להיוולד רק עכשיו, אחרי מה שקרה.

החופש להסתכל על כל זה ועוד
ולדעת – שהכל בסדר.
באמת הכל בסדר.
ומה שלא בסדר – עובדים לשפר.
או כמו שנהגתי לענות השנה כשנשאלתי לשלומי: “עובדים על בסדר”.

כשנשאלתי מה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה
נבהלתי לרגע שלא הייתה לי תשובה
כי זה הזכיר לי את אז, לפני 17 שנה.

אבל אז, כשבחרתי לחזור ולנשום,
בדיוק מאותו מקום של חופש ושל הכל בסדר
היא הגיעה, התשובה… 🙂
ברורה ונוצצת מתמיד,
וברור לי שהשנה הקרובה עומדת להיות שנה WOW-ית אמיתית!

ומחר,
רגע לפני שאפצח בחגיגות יום ההולדת
אותו אחגוג בדיוק כמו שבחרתי לחגוג (באירוע טד איקס, איזה כייף לי!! :))
אני הולכת לנשום.
להוקיר את השנה האחרונה
שאיתגרה בי את המשמעות של בחירה אמיתית
ולשאת תפילה פנימית (בעיקר לעצמי)
לשנה שמחה ומגניבה של ממש.

בתמונה – רגע של בחירה בחופש ובשמחה מאוקטובר האחרון