היום השתתפנו בחיפושים אחרי אדם נעדר.
אני לא רוצה להיכנס לפרטי הסיפור, כי לא זו הפואנטה,
אלא לשתף ב 2 מחשבות שמלוות אותי מאז שחזרנו:
1 – יש במדינה שלנו אנשים מדהימים, טובי לב, אנושיים.
כאלה שיוצאים מהבית ומהנוחות שלהם
ובאים לעזור לאחרים – גם אם הם לא מכירים אותם,
באור ובחושך, בחום ובקור.
פשוט כי אכפת להם.
וזה לא רק אדם אחד או שניים – וזה מרגש ממש!
יש סביבנו אנשים נפלאים שבאים לעזרה כשצריך
וזה בכלל לא מובן מאליו,
חשוב שנזכור את הדבר היפה הזה. וניתן לו למלא את הלב שלנו…
2 – (וחשוב לי להדגיש שמה שאני כותבת כאן *לא* קשור להיום
אלא למחשבות פרטיות שלי) –
לפעמים יש בחיים שלנו רגעים קשים. קשים ממש. קשים מנשוא.
ולפעמים קשה לזכור שמעבר לזה שהם קשים – שהם *רגעים*.
והם חולפים.
וחשוב כל כך לזכור:
לא משנה מה הם הרגעים האלה
או למה הם קרו –
כמו כל דבר – הם זמניים.
ואחת הדרכים המשמעותיות לקצר את הזמן שלהם –
היא להיעזר באחרים.

וחשוב לי להזכיר כאן היום –
מותר להיעזר באחרים!
מותר (וזו לא בושה) לבקש עזרה.
מותר (וזו לא בושה) להגיד קשה לי, חשוך לי, עצוב לי, אני פוחד/ת.
מותר (וזו לא בושה) להגיד – אני צריכ/ה פסק זמן, אני צריכ/ה לנשום, לחשוב.
זה ממש בסדר להגיד תנו לי מרחב. תנו לי חיבוק.
תראו אותי – אני צריכ/ה את זה.

לא מספיק לימדו אותנו כמה חשוב להיעזר באחרים,
והיום, רגע לפני הסופ”ש אני רוצה שנעצור את זה
ושנבחר במודע שלא להוריש אותו לילדים שלנו.
שנבחר ללמד אותם – שמותר להיעזר! שחשוב להיעזר!
ושלפעמים גם צריך להיעזר.
וזה ממש ממש ממש בסדר.
שולחת חיבוק גדול לכל מי שזקוק לו היום ❤
שבת שלום.