תשמעו סיפור מטורף:
גדלתי בקריות ובשכונה שלנו היינו כמה חברים
אחד מהם היה בגילי, והיינו חברים טובים לאורך הילדות.
כשבגיל 18 עברתי מהקריות לנצרת עלית הקשר התנתק,
ומאז לא היה בינינו קשר.

לפני כמה שנים ניסיתי למצוא אותו בדיגיטל ולא מצאתי כלום…
לא פייסבוק, לא אינסטוש, לא גוגל… הבנאדם לא קיים ברשת.
לא היה לי מושג איפה הוא או מה קורה בחייו.

אתמול בלילה הוא שלח לי בקשת חברות בפייסבוק.

אחרי הלם קצר (מאיפה הוא צץ פתאום?) אישרתי חברות והתחלנו להתכתב.
“שלום!!! רציתי לדבר איתך המון זמן… מה שלומך?“, הוא כתב לי.
עניתי לו שאני לא בטוחה איך עונים על כזו שאלה אחרי 30 (OMG…) שנה,
שבגדול אני סבבה ובקטן אני בדיוק בדרך לטיפול שיניים אז קצת פחות סבבה,
והוא ביקש שכשאתאושש מהטיפול אתקשר…

הערב התקשרתי.

“וואי, אני כל כך שמח שהתקשרת, כבר המון זמן שאני רוצה לדבר איתך“,
הוא אמר
“לא ייאמן שעברו 30 שנה מאז שדיברנו פעם אחרונה”, אמרתי.

“זה פחות מ 30 שנה” הוא אמר.
כשעשיתי לו את המתמט’ של אז גיל 18 והיום אוטוטו 48,
הוא שאל אותי “את לא זוכרת שנפגשנו שוב מאז?”.
לא זכרתי…

“מתי זה היה?” שאלתי.
“נפגשנו כמה שנים אח”כ בטכניון”, הוא התחיל לספר.
“במקרה חלפנו אחד על פני השניה בשביל בין הפקולטות”.

“וואלה?”, אמרתי. מנסה להיזכר וכלום לא עולה…

“כן, זה היה היום האחרון שלך לתואר,
אני הייתי סטודנט בשנה שניה לתואר שלי.
שאלתי אותך מופתע מה את עושה פה.

ענית לי שזה היום האחרון שלך לתואר ושבאת לאסוף את הציוד שלך.
אני זוכר שהסתכלתי עליך מופתע וגם שאלתי אותך
איך זה שאת לא שמחה וצוהלת על זה שסיימת עם הטכניון,
איפה הבלונים והריקודים….?

ואת ענית לי שלא מזמן בעלך נהרג בתאונת עבודה”….

“אני הייתי כל כך בשוק”, הוא המשיך לספר לי
“שאמרתי לך שאני ממהר לשיעור וברחתי משם.

כבר שנים ארוכות שאני רוצה לדבר איתך ולומר לך שאני מצטער…
שהייתי כל כך מופתע, שלא ידעתי מה להגיד…”…

הייתי בהלם ממה שהוא סיפר.
הבנאדם סוחב את הרצון הזה להתנצל כבר למעלה מ 25 שנה
ואני? אפילו לא זוכרת את הסיטואציה….

אמרתי לו:
“אני לא מאמינה שכל השנים האלה סחבת את זה, למה לא התקשרת?”

“תמיד הייתי אחד שלוקח לו זמן”, הוא ענה
“חתיכת זמן לקחת לעצמך כאן….”. עניתי בחיוך

שמחתי בשבילו שהגיע היום והוא ניקה את הלב.
ושמחתי בשביל שנינו על השיחה הארוכה שניהלנו אחרי…

כשהוא ביקש שאספר לו על הילדים של צחי,
לרגע השתתקתי….

“אני מוכנה לספר לך”, אמרתי
“אבל רק אם אתה מבטיח שלא תעלם שוב ל30 שנה….” ?

אני יודעת שיש כאלה שייקראו את השורות הבאות שלי
והן ירגישו להם אולי זקנות
אין ספק שהגיל עושה את שלו ? ובמקרה שלי, גם ניסיון החיים…

אבל סיפרתי לכם את הסיפור (האמיתי!) הזה עכשיו
כדי שאם במקרה בטעות גם אתם סוחבים בלב משהו הרבה שנים
שתדעו – קודם כל – יש מצב שהצד השני (בחיי!) לא זוכר את זה בכלל,
ובין אם זוכרים או לא – פשוט תרימו טלפון. נקו את הלב.
זו תהיה לכם הקלה כל כך גדולה
ומי יודע, אולי תזכו שניכם חזרה לחייכם באדם שפעם היה אהוב וקרוב.

בתמונה: תכל’ס אין לי מושג איזו תמונה שמים לכזה פוסט??
חיפשתי תמונה מאז, מלפני 30 שנה, אבל כולן כנראה בעליית הגג
אולי בסופש אפשפש בהן קצת…