כותבת את זה ולא מאמינה שעברו כבר 20 שנה
20 שנה…
והזיכרון – טרי כמו מאתמול:
זר פרחי יומולדת ששודכו לו פסק זמן וטעמי
קופסת שניצלים טריים במקרר
תחתיות בירה שמונחות על השולחן בסלון ומשמשות תחתיות לקפה….
והניידת.
שחיכתה לי בחוץ ולא שמה לב שהגעתי.
שיחת הטלפון שלא ענה לי
ושיחה אחרת בה שמעתי במקרה שקרה אסון…
רק שעוד לא ידעתי למי.
והשיירה.
כשהגיעו לבשר.
ואף אחד לא אומר כלום.
אבל המבט השבור שלהם…
כבר הבנתי לבד.
20 (!! – אמאל’ה !!) שנים!
וכל שנה מחדש בתאריך הזה
מציפים אותי שברי זיכרון מהיום ההוא.
והגוף – לגוף יש זיכרון משלו.
הוא זוכר את החבטה הפנימית הקשה. וכואב
היו שנים שניסיתי להילחם בזה.
היו שנים שרציתי שזה יפסיק.
היו שנים שלא.
והיום – אני בעיקר כבר מכירה את זה
ויודעת בדיוק מתי זה עובר.
ומחכה.
מתמסרת. נושמת.
ומוקירה תודה על זה שעברו כבר 20 (!) שנה
כי פעם לא הצלחתי לראות כל כך רחוק.
ואם היו שואלים אותי
לא הייתי יכולה לנחש בכלל
איזה חיים מדהימים חדשים. נוספים. יהיו לי.
אני זוכרת שכשהייתי צעירה יותר
הלכנו לבקר את סבתא שלו.
היא הוציאה אלבום משפחתי
והראתה לנו את התמונות שבו,
סיפרה באהבה ובשמחה על הנוכחים בו.
וכשסיימה,
הוציאה אלבום נוסף ואמרה
“וזו המשפחה השנייה שהייתה לי”.
וגם אותו הראתה עם המון אהבה ושמחה.
וזה היה לי מוזר.
ועצוב עליה…
והיום – אני מבינה שזה דווקא היה משמח.
שהחיים שלה לא נגמרו
כשהחיים שלו נגמרו.
ואני יודעת שכולנו שמענו את המשפט
שלכל סיר יש מכסה.
אבל האמת היא – שלכל סיר יש כמה מכסים.
ולכל מכסה – כמה סירים.
וכשסיר נופל ונשבר
עם כל הכאב והצער
(והיו המון כאלה. והם עדיין כאן כל שנה מחדש)
זו לא סיבה לעצור את החיים. להפך.
כמו בכל שנה בתאריך הזה.
אני כותבת פוסט לזכרו של אדם יקר ומופלא
שהייתה לי הזכות להיות אשתו.
לשמח אותו ב 6 השנים האחרונות לחייו
וללמוד ממנו באופן אישי
שמוות של אדם אחד
לא חייב לעצור את החיים של האחרים.
להפך.
הוא צריך לעורר אותם לחיות את החיים במלוא עצמתם.
וספציפית היום אני הכי עושה את זה
כשאני יושבת על חומרים לבתמצווש של הגורה שלי
אותה גורה, שאם השכול הכואב הזה לא היה קורה – לא הייתה נולדת.
וזו מחשבה שהמוח פשוט מתקשה לעכל
עוד מחשבה מני רבות שקשה לעכל….
לפני כחודש, בקורס כתיבה של יובל אברמוביץ’
כשהדגים לנו איך עושים ראיון – התנדבתי לשבת על כיסא המרואיינים.
מה חשבתי לעצמי?
חשבתי שהוא יראיין אותי על הספר שאנחנו כותבים
אז חשבתי 🙂
כששאל אותי – למי אני מתגעגעת – השאלה שלו הפתיעה אותי
והתשובה שיצאה לי מהפה הפתיעה אותי אפילו יותר.
כנראה שלמרחק הזמן בכל זאת יש את ההשפעות שלו…
את הראיון שעשינו צחי צילם בלייב,
וכשזה הסתיים, כבר ידעתי שהיום בדיוק אעלה אותו לכאן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כמו בכל שנה בתאריך הזה
הפוסט שלי מוקדש לכאלה שאיבדו את האהבה שלהם
בדרך זו או אחרת.
כדי להזכיר להם שיש שם עוד סיר או מכסה שמחכה להם
לרגע הנכון עבורם
ליצור את אלבום התמונות
המשותף והשמח הנוסף שלהם.
ממש כמו אצלי.
כמו בכל שנה בתאריך הזה הפוסט שלי מוקדש לכל אדם באשר הוא כתזכורת לאהבה הגדולה והרבה שיש סביבנו
וכשעון מעורר רגעי -לעצור את הכל,
וללכת לחבק עכשיו מישהו שאתם מאוד אוהבים!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ולמי שרוצה להכיר את האדם הנפלא שעמוס היה –
מוזמן לסרט לזכרו שערך עם המון רגישות ערן קרקו
בלינק – https://vimeo.com/85467615
