כמי שמאמינה במשפט: “מה ששמים עליו את הפוקוס גדל” אני לא נוהגת לענות ובטח שלא לשתף תגובות מהסוג הזה, אבל היום הרגשתי ש-די. והחלטתי לשתף

כשהייתי בת 19, הכרתי את מי שלימים הפך להיות בעלי, עמוס. אחרי תקופה שיצאנו, הלכנו לבקר ולהכיר את סבתו. היא ביקשה להראות לי אלבום תמונות

אתמול בילינו עם הילדים באיזור של עגלת קפה חדשה מקסימה. הבוקר שיחקתי איתם משחק מחשבתי שאני אוהבת לשחק איתם – בואו נחשוב יחד איך הבעלים

במוצש האחרון הייתה לנו הרצאה שבה נגענו על קצה המזלג בנושא של מימוש רשת ביטחון כלכלית ע”י יצירת ערוצי הכנסה נוספים. בהרצאה הדגשנו (את מה

“הלוואי ולא הייתי צריכה להתעסק כל הזמן בלהביא כסף הביתה”, היא אמרה לי. מכירים את המחשבה הזו? היא כל כך הגיונית, הרי ההתעסקות הזו בעבודה

השבוע עלה לאויר פרק בפודקאסט בשם: “משחקי הנדל”ן” שבו גיל רוזנברג אירח אותנו לשיחה על חופש כלכלי. היה אחלה פרק. מוזמנים למצוא אותו בפלייליסט המיוחד

לפני כמה ימים ביקש ממני מישהו שאספר לו את סיפור חיי. כשסיפרתי לו שצחי ואני פרק ב’ אחד של השניה שאני התאלמנתי בגיל צעיר, וצחי

לפני כמה ימים נפגשנו עם מישהו לפגישה עסקית. כשהגענו הוא אמר לנו: “אתם בדיוק כמו….” וציין שם של זוג שעוסק בנדל”ן. אמרתי לו שאנחנו ממש

הבוקר, הסיפור של דירוג האשראי של ישראל שירד הזכיר לי סצנה מהילדות שלי… בסצנה הזו, אמא שלי עומדת במטבח ליד הרדיו בחשש, מחכה שיפרסמו את

“רק לחמור מראים חצי עבודה”. מכירים את המשפט הזה? או את “המתחיל במצווה אומרים לו גמור”…? נזכרתי היום בקטע מהילדות שלי, שלרגע לא הייתי בטוחה

את שומעת? אם נעלמה לך המוטיבציה והדרך פתאום לא ברורה….? זה כל כך כל כך טבעי ואנושי. אחרי הקיץ הקשוח… מותר פשוט לנוח רגע ולמלא

כשאני חושבת על החיים, לפעמים הם מרגישים לי כמו מן רולטה רוסית, כמו מן רכבת הרים קשוחה – פעם אנחנו למטה, פעם למעלה, והכל יכול

אתמול קראתי בפייסבוק על אישה חכמה ששילמה עשרות רבות של אלפי שקלים למנטור שהבטיח לה הרים וגבהות ואחרי שהעבירה אליו את התשלום לא היה קשר

אחת התובנות הכי חשובות שאספנו לעצמנו לאורך הדרך שלנו לחיים של חופש כלכלי היא התובנה שאומרת “אנחנו יותר חשובים מהמטרות שלנו“ (וכן – גם אתם

זה קרה בשנת 2000. הייתי יומיים לפני המבחן האחרון (מועד ב’) לסיום התואר מהנדסת מערכות מידע, בטכניון. עבדתי כבר ברפא”ל באפיון מערכות מידע והרגשתי איך

הלילה נרדמתי עם המחשבה – רק שלא תהיה אזעקה בלילה. אתם קולטים איזה הזוי זה – אנחנו נמצאים בתאילנד, בריזורט מהמם, הכל שקט ושליו פה

היום לפני 26 שנה בדיוק התחתנתי. זה היה ערב ט”ו באב. חג האהבה. אהבה זוגית מעולם לא הייתה דבר מובן מאליו עבורי. כמי שגדלה רק

דמיינו שכל אחד ואחת מהאנשים שאתם אוהבים (כולל אתם דרך אגב) הם קוביית קרח נמסה. אין לכם מה לעשות כדי שהיא תימס פחות מהר, אבל

בשבוע שעבר נסענו לאסוף קרוב משפחה משדה התעופה. בכניסה לשדה פגשנו שכן שהגיע גם הוא מחו”ל. ברכנו אותו ב”ברוך שובך” והוא ענה: “זה היה רק

קבלו הצצונת קטנה למה שהיה לנו בסופ”ש בפסטיבל הסופרים, ו 10 דברים ורגעים משמחים שקרו לנו שם: 1. זה היה סופ”ש משפחתי כייפי ומחבר –

הפוסט הזה התבשל לי כבר כמה ימים בבטן… והנה הוא יוצא. לפני 4 ימים, על הבוקר, בעודי על המחשב שמעתי את צחי בקול חלש “אוי

פוסט ארוך, אני יודעת, אבל שווה קריאה במיוחד למי שחווה פער בתפיסה ובהתנהלות מול כסף ביניכם לבין בן/בת הזוג שלכם ומעוניין לשנות את המצב. בתור

לפני 12 שנה הלכנו (בפעם הראשונה) על גחלים. זה היה בכנס UPW של טוני רובינס ברימיני , איטליה. באותו כנס שמענו לראשונה את המושג “חופש

 שיעור על הדרך לילדים בחינוך פיננסי ויזמות. לפני יומיים הגענו לעיירה קסומה בויאטנם בשם הויאן. אחד המאפיינים החזקים של העיירה הן מנורות עשויות מנייר צבעוני

“אתמול הייתי בקניון. קניתי משהו שלא הייתי צריכה. חזרתי הביתה עם תחושות קשות. אכזבה מעצמי ואפילו כעס”. את הטקסט הזה כתבה לי אישה מדהימה, אישה