בשנת 2009 הוצאתי את ספרי “העלמה נה והבור”,
סיפור נכתב במקור בהתבסס על הבור שחוויתי מהשכול
והצמיחה ממנו.

כשהספר יצא, קרה דבר מדהים,
פתאום אנשים, שלאו דווקא חוו שכול קרוב
התחברו לספר ממקום אחר – מהבור האישי שלהם.
אצל אחת, זה היה הגירושין שלה,
אצל אחרת זה היה מחלה של הבת שלה, שהרגיש לה כמו בור בחיים,
אצל אדם שלישי זה היה סרטן השד של אישתו
אצל אמא אחת זה היה ה ADHD של ביתה,
אצל אחרת זה היה החרם שעשו על הילד שלה
ואצל אסיר בכלא זה התחבר לענין הסמים שצרך…

כך גיליתי, שלכל אדם יש בור משלו. לכל אדם.
כל אחד מאיתנו מסתובב עם בור אחד לפחות
בור שמכביד עלינו, כולא אותנו בפנים,
מונע מהאור שאנחנו לצאת החוצה…

אתמול, בכנס של טד,
בלט לי כל כך, הרגע הזה בחיים של המרצים
שבו הם הבינו,
שהבור שלהם, הוא בעצם אוצר,
(בתכנית המליונר אני קוראת לזה: האוצר האישי המניב שלנו)
הבור הזה, הוא מקור לכוח שלהם,
לעוצמות פנימיות שלא ידעו שהן שם,
לחלקם, היה אפילו חשוב לעלות על הבמה ולספר על הבור שלהם, בפני 2,500 איש
לשים את הבושה בצד,
את החשש ממה יגידו וממה יחשבו עלי,
לשים אותו על הבמה כדי לעורר השראה עם סיפור חייהם
וכך לעזור לאחרים עם הבורות שלהם.

כשהסבתי את תשומת ליבו של צחי לזה אתמול,
הוא ענה לי – מה את מתפלאה, זה בדיוק מה שכתבת עליו ב”עלמה”…
לכל אדם יש בור –
לאחד זו אהבה נכזבת,
לאחר זה פיגוע שעבר,
למישהי זה מבנה הפנים שלה שלא אהבה,
לאחרת זה ילד עם אוטיזם,
לאחד זו נטישה שחווה בילדות
לאחד זה חרדות, ו PTSD,
לאחת זה המוצא שלה,
ולאחרת תקיפה מינית שחוותה,
לאחת זה הורים חרשים,
לאחד זה חרם שעשו עליו כשהיה קטן
ולאחרת התאבדות של הבן….

לכל אדם יש את הבור שלו,
ואם רק נבין – שלכולנו – לכולנו – יש בור כזה או אחר
ונסכים לשים בצד את הבושה, את החשש, את ה”מה יגידו” ו”איך יסתכלו עלי”
נוכל להיעזר אחד בשני, ולהקטין את עוצמות הכובד שהבורות האלה מכניסים לחיינו,
נוכל להעניק כל כך הרבה השראה ואומץ אחד לשניה,
נוכל לייצר כאן קהילה מדהימה של אור. על אף הבור(ות). 

אולי זה נשמע נאיבי, קצת כמו משאלה של מלכת יופי,
אבל אני בעד משאלות
כי תמיד – תמיד, יש מצב שהן מתגשמות!

#ספר_לי_קצת_על_רגעי_הפחד_קל_הרבה_יותר_לפחד_ביחד