אתמול התכתבתי עם אמא לילדה צעירה ויזמית
שסיפרה לי איזו יזמית מבטן ומלידה הבת שלה,
ושהיא (האמא) ממש משתדלת לחזק
ולא להכניס בה חששות שהיו לה (לאמא ) בגיל של ביתה,
ולפעמים יש לה גם היום.

הבנתי בדיוק על מה היא מדברת,
הרי לנו ההורים חשוב מאוד לעשות את המיטב עבור הילדים,
ומי רוצה להעביר את השריטות והפחדים שלו הלאה?…
אף לא אחד מאיתנו, נכון?

אני יודעת באופן אישי כמה אני עושה את המיטב שאני יכולה עם זה,
ולכן הבנתי ממש למה היא מתכוונת.

מצד שני, לא פעם אני פוגשת הורים שמרוב שזו המחשבה שלהם
הם ממש לא מעזים לשתף את הילדים בפחדים שלהם.
אבל אז, במקום לקבל את התוצאה שהם רצו (לגונן על הילדים)
מתקבלת התוצאה ההפוכה – הילד/ה לא מבינים שלפחד זה לגיטימי.

אם הם לא רואים בבית הורה שמדי פעם גם מפחד מדבר כזה או אחר
(ובינינו – אין אדם שלא פוחד ממשהו),
איפה ילמדו שלפחד זה לגיטימי?
איפה ילמדו מה לעשות עם הפחד?
איפה ילמדו שאפשר להמשיך ולפעול על אף הפחד?
שלהיות גיבור – זה לא להיות נטולי פחד, אלא לפעול למרות הפחד.

ואני כמובן לא מדברת על לשפוך עליהם את שלל סרטי האימה שיש לנו בראש,
אלא לנהל שיח בגובה העיניים ומותאם לגילם.

כך למשל אצלנו, לקראת הוצאת ספר היזמות לילדים,
הילדים שמעו בדיוק מה הפחדים שלי:
אולי אנשים לא יאהבו את זה?
אולי יגידו שזה לא מקצועי מספיק?
אולי ילדים לא יתחברו לזה?
אולי משהו בדפוס יידפק?
אולי זה לא ייצא בצבעים שרציתי?
אולי יימאס לי לדבר על יזמות?
אולי אחרי שנדפיס את כל העותקים נגלה שגיאת כתיב או שגיאה אחרת
(טפו טפו, זה עוד לא קרה. מקווה שגם לא יקרה)
אולי לא נצליח למכור את הספרים ונתקע איתם?
ועוד ועוד….

היופי בלשתף את הילדים בפחדים זה:
– גם שהם רואים שזה בסדר ונורמלי לפחד ולכן לא פוחדים לפחד בעצמם
– גם שהם מגלים שבסופו של דבר רוב הפחדים שלנו לא מתממשים
– וגם שהם לומדים שלהיות אמיץ זה לא להיות חסר פחד,
אלא לפעול על אף הפחד, ולכן לא משתתקים אל מול פחדים שהם פוגשים.
כך שבתמונה הכוללת הם לגמרי מרוויחים מההבנה שגם הוריהם פוחדים
ויותר מזה – גם אנחנו ההורים מרוויחים מזה,
כי להסתיר פחד ולהילחם בו בלי תמיכה של אחרים – זה מאוד מאוד מעייף
וזה משהו שאנחנו לא מאחלים לא לילדים – ולא לנו ההורים.
ספרו לי מה בחרתם לקחת מהפוסט, אשמח לקרוא.