זו פעם ראשונה שיצא לי לפגוש טקסט כזה מפורש על חללים מתאבדים.

כשראיתי אותו,
חשבתי על שלל טקסי זכרון שהשתתפתי בהם בחיי,
ועל 2 הטקסים בהם נכחתי גם הבוקר
כשהילדים ביקשו שאהיה איתם בזום בטקס הכיתתי.

באחת הכיתות, המורה ציינה שחללי צה”ל זה לא רק אלה שנפלו במלחמה
אלא גם כאלה שנהרגו בתאונות או נפטרו ממחלה בזמן שירותם הצבאי.

ואני – מה ששמעתי בלב היה איזכור של החיילים ששמו קץ לחייהם
שאותם היא לא ציינה.

אני יודעת שהתלמידים האלה עוד צעירים,
ואין לי ספק שהבחירה שלה (ובצדק) מגיעה משם
הרי איך תסבירו לילדים ביסודי שחיל שם קץ לחייו?
כשאנחנו, המבוגרים, לעצמנו לא מסוגלים להסביר את זה…

רק תהיתי איך הגורים שלי הרגישו באותו רגע עם החלל האישי שלהם
והאם הם קלטו את הניואנס החסר שהיה שם.

אני זוכרת את בוקרו של אותו יום זכרון מלפני 4 שנים:
כשהתעוררתי, חן כבר חזר מטקס מוקדם שנכח בו
וישב לאכול קורנפלקס בפינת האוכל.
ברכתי אותו ב”בוקר טוב, מה שלומך?”
והוא ענה בחיוכו הרגיל והטבעי “הכל טוב, מה שלומך?”
כשסיים ויצא לטקס הבא איחלתי לו “שיהיה לך המשך יום נפלא”
והוא ענה בחיוך “גם לך”.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו…

מליון פעמים שחזרתי בראש את הבוקר ההוא
את הימים שלפניו, והזמן שקדם להם
שאלתי מלא שאלות, ותהיתי המון תהיות
וחקרתי מסביב ובדקתי – איך זה שפספסנו…?
איך סבל שמוביל לכזה מהלך קורה אצלנו בבית ולא ראינו?
איך זה שהוא בחר שלא להראות לנו כלום?

הלוואי והייתה לי תובנה חשובה או טיפ מעולה לתת לכם
כי יותר מהכל הייתי רוצה למנוע את הפעם הבאה שדבר נוראי כזה קורה.
אבל אין לי.
גם לא לעצמי.
וזה סימן שאלה גדול ופחד אלוהים ממשי שימשיך וילווה את חיינו.

כואב מאוד להיות משפחה שכולה
ולהיות משפחה שכולה כזו זה מורכב אפילו יותר.
זה סוג של גחל לוהט וכואב שמלווה את החיים וממש לא פשוט לאחוז בו
בטח שלא לבד.
והשתיקה סביב הנושא הזה ובעיקר בימי הזכרון רועמת כל כך…

אז בקשה קטנה רגע לפני שהיום הזה נגמר:
בימי הזכרון הבאים,
כשאתם מחבקים באהבה את המשפחות השכולות ואת כאבן
שמרו פינה חמה בלב גם לאחים, להורים ולקרובים
של אלה שזכרם מוזכר פחות (אם בכלל) בטקסים ובכלל.

יהי זכרם ברוך.