אתמול בערב יצא לי לראות פרק מהסדרה שוטרים בדם.
בסדרה, דטקטיב דני רייגן איבד את אישתו לפני חצי שנה.
(דרך אגב, למי שיודע איך הרגו אותה בסדרה, ספרו לי,
פספסתי את הפרקים האלה ואני סקרנית).

בכל מקרה, בפרק של אתמול אלמנה שהוא פוגש מזמינה אותו לצאת.
על אף שרואים שהוא סקרן לגביה, הוא דוחה אותה בעדינות
ואומר שהוא מרגיש שהוא עדיין נשוי.
הוא גם שואל אותה – “תגידי, מתי מפסיקים להרגיש נשואים?”…

היא עונה לו (במילים כאלה ואחרות) –
“ברגע שאתה מחליט שמותר לך להמשיך לחיות ולשמוח בחיים”.

התשובה שלה ריגשה אותי, אבל גם הרגישה לי לא שלמה.

נזכרתי במשפט שהיה עבורי מתנה גדולה
שנתנה לי לפני שנים המטפלת היקרה שהייתה לי אז
כששיתפתי אותה שצחי ואני ממש מתקרבים
ושמבלבל אותי לחשוב על חתונה איתו
שהרי מעולם לא התגרשתי מעמוס (בעלי הראשון) ז”ל.

היא אמרה לי:
“זה שיש לך בעל מת, לא אומר שאסור שיהיה לך גם בעל חי”.
וזה היה כל כך מדויק…
שעד היום זה מה שאני מרגישה וככה אני חיה.

עמוס אמנם לא היה חלל צה”ל,
אבל הוא היה יתום צה”ל, והשאיר אחריו חלל לא פחות כואב.
ואם בחיים אחרים (סטייל הסרט המעולה דלתות מסתובבות)
הוא היה היום חי – מחר היינו חוגגים לו יומולדת.
יהי זכרו ברוך.

את הפוסט הזה אני מקדישה באהבה
לכל אלמנות וחברות (צה”ל ובכלל) בעבר, בהווה ובעתיד
כי למרות שהטייטל “אלמנה” נשאר איתך תמיד
מותר לך לבחור להמשיך לחיות ולשמוח בחיים
ולהקים לעצמך משפחה חדשה ואוהבת.