ראיתם אתמול בערב את הכתבה על אתגרי הלמידה בזום
ועל כמות הילדים הענקית שנושרת מהלימודים
בגלל ששיטת הלימוד החדשה שנולדה בימי הקורונה לא טובה להם?
מה חשבתם עליה?

הדבר שבלט לי יותר מהכל
היה הנזק המצטבר שנוצר מהסיטואציה,
ולא, אני לא מדברת על הפסד הלימודים,
אלא על הפגיעה בביטחון העצמי ובדימוי העצמי שנוצר לילדים
בעקבות מחשבות כדוגמאת: “אני לא יכול/ה”, “אני לא מצליח/ה”

כהורים, יש לנו כאן תפקיד מפתח,
ושוב, הוא ממש לא קשור ללעזור להם להשלים את החומר –
אלא ל- למנוע מהביטחון שלהם, ותפיסת המסוגלות שלהם את עצמם לצנוח.
למנוע מצב שבו ייפער בהם בור רגשי ותפיסתי גדול
שישפיע לא רק על הלימודים שלהם אלא על החיים בכלל!

ולמה נוצר הבור הזה?
בין היתר מהסיבה שבבי”ס מלמדים את הילדים
שלכל שאלה יש רק פתרון אחד.
“כמה זה 7+3”? יש לזה רק תשובה אחת.
“מי אמר למי ובאיזה הקשר”? – רק תשובה אחת.

(דרך אגב, לפעמים זה רק ענין של שינוי השאלה
וכבר הם לומדים שיש תשובות מרובות,
כמו למשל – מה הן הדרכים השונות לחבר שני מספרים לתוצאה של 10?).

במציאות, להבדיל, לכל אתגר ובעיה יש יותר מתשובה אחת,
יותר מדרך אחת לפתור את הבעיה.

לא מצליחים ללמוד בזום? אין בעיה בכלל –
בואו נחשוב על פתרונות אחרים ללמידת החומר –
אולי עם חברים, אולי עם ספר או חוברת לימוד,
אולי עם מורה פרטי, אולי בכלל אפשר לוותר על חלק מהתכנים וכו’….

החשיבה הזו שאומרת שלכל בעיה יש יותר מפתרון יחיד
היא אחת מאבני היסוד של חשיבה יזמית.

היא מאפשרת גם להבין שאם משהו בפתרון שהצעתי לא עובד
(ממש כמו בפתרון שהציע משרד החינוך בלימודי הזום) –
זה לא אומר עלי כאדם שום דבר,
ובטח לא שאין לי יכולות וחוזקות או שאני לא יכול להצליח.

זה בסה”כ אומר שהדרך הספציפית הזו, כרגע לא מתאימה,
וזה הזמן למצוא דרכים אחרות נכונות יותר עבורי כבן אדם (וכתלמיד).
וזה מסר שכל כך חשוב (ואפילו קריטי) ללמד ילדים!
ובמיוחד בתקופה הזו.

ותכל’ס, זה נכון לא רק לילדים – תחשבו על כל האנשים שאיבדו את פרנסתם
מה קורה להם אם הם חושבים שזו הדרך היחידה להביא כסף הביתה…

אבל זה כבר לפוסט אחר.