השבוע סיפרתי לאדם יקר
על הצלחה עסקית גדולה שהייתה לנו לאחרונה.
באותה שיחה שיתפנו אותו גם
בלא מעט מקרי חוסר הצלחה
(יש שיקראו להם כישלונות מפוארים)
שחווינו ב 3 השנים האחרונות.
הוא אמר: “שבהסתכלות על התמונה הכוללת
זו לא באמת הצלחה”
ותהה אם ההצלחה ה”מקומית” הזאת
הייתה שווה את כל הדרך…
עניתי לו באוטומט שברור שהיא הייתה שווה.
והשיחה הספציפית הזו איתו הסתיימה.
אבל, כנראה בגלל שבתקופה זו בה אני שואלת את עצמי (שוב)
מה (עוד) בא לי להיות כשאני אהיה גדולה
(כלומר כבר עוד 5 דקות כי אני לא מחובבי אי הודעות)
השאלה שלו הדהדה לי בלילה אל החלום.
חזרתי בו (בחלום) כמעט 20 שנה אחורה
ליום בו קיבלתי מתנה בעטיפת קוצים –
כאלה מהסוג ששמים על מצבות בבית העלמין…
לרגע בו הבנתי שהחיים כאן שבריריים וסופיים
ולהחלטה שעשיתי, שכל עוד אני בחיים – אני חיה!
וחיה, זה אומר לפעמים להצליח.
ולפעמים זה להתרסק על התחת
ולדדות חודשים
בגלל כאבי עמוד השדרה (ולא רק הפיזי) שנפגע מהנפילה.
להמשיך לדדות ולא להיעצר
כי כל רגע שעובר – באמת לא חוזר.
ולדדות, זה להפיק את המיטב מהחיים שלך
לא רק כשהכל סבבה
אלא גם כשכואב.
בעולם שלנו יש כל כך הרבה דברים מדהימים
שאין מצב שאני מוותרת על להתנסות, ללמוד ולחוות הרבה מהם
גם אם זה במחיר של התרסקות רגעית כזו או אחרת.
הבחירה שלי (הייתה ותמשיך להיות)
לחיות את חיי בצורה כזו
שאפילו אם אתרסק ב- 99% מהפעמים
תוך כדי התנסות, חוויה, המצאה,
למידה, שמחה, אהבה, יזמות, חיבור, ונתינה –
זה עדיף לי פי מליון מ 100% הצלחה
של שגרה שאין בה תשוקה או חיים מלאי שמחה.
ומה הבחירה שלכם?…
