אמנם כתבתי אותו על שכול ואובדן
אבל מהר מאוד התחילו להגיע קולות מבחוץ
שאמרו לי ש-בור הוא בור,
ולא משנה איזה בור פגשת בחיים – הספר מדויק, מרגש, נוגע ומעצים.
כך למשל הוא חיזק גרושה, אחרי פרידה לא קלה,
הוא חיזק אבא של ילדה שלביתו היה סרטן,
הוא חיזק אישה שעברה כריתת שד,
הוא עזר לתזונאית ככלי טיפול באתגרי אכילה של מטופליה,
הוא עזר למשפחתו של ילד צעיר שאחותו נפטרה בפתאומיות,
ואפילו לאסירים בבתי הסוהר, בתהליך ההתנקות שלהם מהסמים
(שמסתבר שנקרא גם הוא צמיחה מתוך הבור).
היום, כשקיבלתי הודעת ווטסאפ מרגשת
ממישהי שקראה שוב את הספר – רגע לפני שהעניקה אותו במתנה
עלעלתי בו לרגע
וחשבתי כמה שהקורונה הזו השאירה בכולנו בור
כזה או אחר:
לרובנו (אם לא לכולנו) העולם הרגיש הזוי לרגעים
ולא הרגשנו את עצמנו כתמול שלשום (אולי עדיין מרגישים כך גם עכשיו),
אנשים מתנצלים שהבור (הקורונה) שלהם נוגע באחרים
ואחרים “חוצים את הכביש” ושומרים מרחק אחד מהשני.
לכולנו נאמר שצריך להתנהג בצורה מסוימת,
וכתבו אינסוף מדריכים בנושא
וזה ממש לא משנה אם נעבור לעיר ואפילו למדינה אחרת –
הבור יהיה איתנו גם שם.
ואם יש משהו מנחם שאני בוחרת לקחת מהספר
זה את הידיעה שגם הפעם, עם תשומת לב ומלא אהבה
גם לבור הזה יהיו רגעים שהוא ייעלם
ונרגיש תחושה נעימה, שתזכיר את אותה תחושה של פעם …
