אתמול ראיתי פרק בסדרת בילוש
בו מגלים שמאמן הכדורסל של נבחרת הילדים
התעלל מינית בשחקנים.
בסיום הפרק מספר בחור שעבר בצעירותו התעללות ע”י אותו מאמן
כמה שהקשר בין השחקן למאמן הוא קדוש
כמה קירבה, עזרה, מנטורינג ותמיכה יש בקשר הזה
וכמה כואב זה כשמאמן סורח ובוגד באמון הזה.

הפרק הזה זרק אותי למחשבות על עולם המנטורינג

מנטורינג זו מערכת יחסים בין אדם מנוסה לאדם חסר ניסיון
שמטרתה לעזור ולקדם את האדם חסר הניסיון בתחום מסוים.

אחת התובנות משנות החיים שלמדתי לאורך השנים הייתה
שמנטורינג זה קיצור דרך משמעותי מאוד להצלחה
ואכן במשך שנים נעזרתי במנטורים רבים, כל אחד בתחומו.

הענין הוא שיש משהו שאני קוראת לו פרדוקס המנטורינג:
התפקיד של המנטור הוא להראות לך דרך.
לא פעם זה כולל גם להזיז אותך מאיזור הנוחות
למקומות חדשים – מנטאליים, פרקטיים ורגשיים
שיאפשרו לך לייצר תוצאות שעד היום לא ייצרת.

כדי שתהליך מנטורינג יצליח בצורה משמעותית
אתה צריך להיות באמון ובהוויה של נעשה ונשמע.
במצב כזה שמוריד ממך את כל ההגנות וכל החששות
אל מול זה שמוביל אותך
ומייצר התמסרות מלאה לתהליך
ולאדם עצמו שמעביר אותך את אותה דרך.
בלי אותה התמסרות – התהליך פשוט לא יעבוד.

והנה הענין – אם זה המצב שבו אתה נמצא,
מצב של TRUST מלא – איך תדע לזהות סיטואציה של בגידה באותו אמון?
סיטואציה שבה מה שנאמר לך – כבר לא באמת לטובתך.
כי – הרי גם אם תרגיש אי נוחות, הרי שאי נוחות היא חלק מהתהליך
אז איך מבדילים בין סוגי אי הנוחות השונים –
זה שמקדם אותך וזה שכבר לא?….

אני יכולה לשתף מניסיון – שזה מאוד קשה, עד כדי כמעט בלתי אפשרי
ושלפעמים, עד שהאסימון יורד לך
אתה מגלה שהנזק כבר נעשה….

אתה מגלה פתאום שהיו שם אינסוף נורות אדומות לאורך הדרך
אבל היית כל כך שבוי באמון שלך באותה מערכת יחסים
שגם אם היו שמים לך פרוז’קטור מול העיניים –
היית חושב שזו בסה”כ השמש המלטפת
ושאין כאן באמת נורת אזהרה.
ואפילו אם אחרים אמרו לך – שים לב יש פה ענין
לא היית מסוגל לשמוע
ובטח לחשת לעצמך שהם פשוט לא מבינים את הגאוניות של אותו מנטור
או את מערכת היחסים המיוחדת שיש ביניכם.

וממש כמו שנאמר באותה סדרה,
כשאתה מגלה שאותן נורות אזהרה לא סתם דלקו
כאב הפגיעה הוא עצום.
וזו לא רק הפגיעה על מערכת היחסים והאמון
אלא משהו בעמוד השדרה הפנימי שלך – נסדק.

פתאום האמון שיש לך בעולם, באנשים שבו – נשבר.
ויש מלחמה פנימית לא פשוטה
בין הפחד להיפגע מחדש
לבין הרצון שלא לאבד את אותה תמימות ואמונה באנשים.

בין הרצון הזה שלא להיות שוב פראייר או טיפש
לבין הרצון להמשיך לאהוב אנשים, לסמוך על הבחירה שלך בהם
וגם להמשיך להיעזר במי שיש לו ניסיון ויכול לקדם אותך.

זה פתאום להבין שהחלופות להסבר הסיטואציה הן
או שהיית טיפש ועיוור או שהיית קורבן –
ואת אף אחת מהמחשבות האלה לא כייף להרגיש…

ואם להיות כנה עד הסוף –
לרגע קצרצר הייתה לי התלבטות אם לכתוב את הפוסט החשוב הזה –
הרי לא מעט אנשים רואים גם בי מנטורית עבורם
אז איפה המילים האלה יפגשו אותם?
האם אני לא עושה כאן נזק לעצמי ולתהליכים שהם עוברים איתי?

ועדיין – היה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה!
גם (ואולי בעיקר) עבור מי שקורא אותי אישית ובוחר בי להראות לו דרך –
ברור לי שאם זה קרה לי – זה יכול לקרות לכל אחד
והשתקה של זה (שזה האינסטינקט הראשוני, כי זו חוויה נוראית)
לא עוזרת לאף אחד.

הבחירה לקפוץ לבריכת המנטור – היא בחירה מעולה!
עם זאת – חשוב תמיד לזכור להשאיר את האף מחוץ למים –
אם נושבות שם רוחות קרירות
תעצרו שניה ותקשיבו להן
תבדקו – איפה מה שהן אומרות רלוונטי גם לכם.

אני יודעת – זה לא פשוט. הייתי שם.
אבל לפעמים העצירה הזו יכולה להציל לכם את החיים.

יודעים על מה אני מדברת? …