הבוקר (א' של ראש השנה)
קמתי מלאת מוטיבציה ללכת לבית הכנסת. 
לא, אני לא דתייה, חילונית לגמרי,
אבל פעמיים בשנה “זה תופס אותי”.
אולי זה הקול היהודי הפנימי, 
אולי הקול שרוצה שתפילותיו יישמעו,
ואולי זה הקול של הילדה 
שנזכרת בידיים של סבא זאב שחיבקו אותי בזמן שמיעת השופר יחד.
כשהגעתי ופתחתי את דלת עזרת הנשים,
חשכו עיני. 
בתוך רגע נזכרתי למה הסצנה הכל כך מוכרת הזו עושה לי לא נוח בבטן.
מילא עניין ההפרדה בין הנשים לגברים (שגם איתו לא פשוט לי),
אבל גודל עזרת הנשים היה קטן מחדר המקלחת שלנו, 
וכמובן גם מוסתר באופן שלא ניתן לראות דבר 
מהסצנה היהודית שכל כך חשקתי לראות.
הרגשתי את ליבי צונח, 
ויחד איתו מצב הרוח ומוטיבצית הבוקר שלי נעלמים.
תוסיפו לזה את הנשים הנוספות שעמדו שם וקיטרו,
על החום, על הרעש, על הילדים.
תוסיפו את הילדים המתוקים שלי,
שממש כרגע נהיה “הכי רעבים בעולם” כי “ממש מזמן לא אכלנו”
והנה סצנה מוכרת ואופיינית לדרך שבה המוטיבציה שלנו נעלמת בין רגע.
בין אם קמנו איתה או לא,
לעיתים אלו דברים קטנים או גדולים,
אנשים קרובים או זרים,
שברגע אחד או מעשה אחד, גורמים למוטיבציה שלנו לצנוח.
או לפחות כך זה נדמה. 
נדמה לנו, שלכל העולם יש יכולת להשפיע על המוטיבציה שלנו.
והאמת היא – שאם רק נבחר,
היחידים שישפיעו עליה יהיו אנחנו.
הטריק הוא להיות ער ומודע למצב
ולעשות בחירה – מה אתה רוצה שיקרה למוטיבציה באותו הרגע.

לקח לי בדיוק שניה לעצור.
להזכיר לעצמי את ה”ביג-למה” שהניע אותי לשם הבוקר,
ולחזור ולהתפקס עליו.
נכון היה חם.
נכון, גם היה צפוף ורועש.
נכון, חיכינו הרבה יותר זמן ממה שצפינו,
וכן, גם חזרנו רעבים.
אבל – כשיש לי ביג-למה, כך השאר זה כבר רק הפרטים הקטנים….
והצמרמורת שעברה בי לשמע תקיעות השופר,
הידיעה הפנימית ששערי שמיים פתוחים ויש מי ששומע ושומר,
זכרון הילדות הקסום והרוח היהודית שפעמה בעוצמה בליבי,
כל אלה היו שווים את הכל.

מאחלת לכולנו,
שקול תפילותנו יישמע 
ושנזכה להגשים כל מה שרק נחפוץ בו!
בברכת חג שמח ושנה מופלאה!
יונית