כשאני חושבת על החיים, לפעמים הם מרגישים לי כמו מן רולטה רוסית,
כמו מן רכבת הרים קשוחה – פעם אנחנו למטה, פעם למעלה,
והכל יכול להתהפך (לשני הכיוונים) ברגע.
ככה לפחות זה מרגיש לי לפעמים בחיים שלי,
ואני מאמינה שבשנה האחרונה גם אחרים הרגישו ככה או באופן דומה.
התפיסה הזו את החיים היא זו שיצרה אצלי את התובנה
“שיום שעובר לא חוזר – זו לא קלישאה אלא החיים עצמם“
ושזו הזכות, האחריות והחובה שלנו לחיות את החיים שלנו הכי טוב שאפשר.
לפעמים, המחשבה הזו מלווה ברגשות אשם –
מה אני עכשיו נוסעת לטייל בתאילנד
בזמן שאחרים נלחמים על הבית ועל המשפחה שלהם?
אבל זה בדיוק הענין – ההשוואה הזו לאחרים –
בין אם כשאנחנו למעלה ובין אם כשאנחנו למטה (והייתי גם הייתי למטה בחיי)
יכולה לקחת אותנו או למקום קשה וכואב
(רגשות אשם, ויתור על עצמנו, ריצוי, שחיקה…)
או למקום מעורר השראה ומעצים.
כך למשל, קצת אחרי שהתחילה הקורונה חליתי.
שכבתי במיטה 3 שבועות סמרטוטית לחלוטין.
בזמן הזה, כשבקושי היה לי כוח אפילו לקום להתקלח
ראיתי בפייסבוק חברה שמטיילת במזרח עם ילדיה.
הסתכלתי עליה בקנאה ובהערצה,
שאלתי את עצמי – איך זה יכול להיות שזה המצב כרגע –
שאני שוכבת חולה במיטה והיא מטיילת לה בהנאה בעולם??
במקום להתבאס מזה שקינאתי בה (כי הרי חינכו אותנו שזה לא יפה לקנא)
בחרתי לקבל מזה השראה!
שאלתי את עצמי למה אני מקנאה? מה יש שם שגם אני רוצה אותו?
ככה נזרע הזרע לטיול שלנו של השנה מסביב לעולם
טיול שהפך למציאות חיינו מספר חודשים אחרי.
האני מאמין שלי אומר
שכשאנחנו למטה – צריך בענוה לזכור שאנחנו *למטה כרגע*
להיעזר, ולהסתכל על אחרים כדי לקבל השראה לטפס למעלה.
וכשאנחנו למעלה – צריך בענוה לזכור שאנחנו *למעלה כרגע*
לעזור, ולראות איך אפשר לעורר השראה באחרים לטפס למעלה.
להבין שכל אחד ואחת מאיתנו קיבל את המסע של חייו,
שכולל רגעים של למעלה ורגעים של למטה במינון כזה או אחר.
להתבונן, גם כשכואב וקשה, בעין אוהבת גם על עצמנו, וגם על האחרים
ולזכור שכולנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים ויודעים.
רק עצם הבחירה במבט האוהב והחומל הזה
מכניסה תקווה ואויר לנשימה, שני מצרכים כל כך נדרשים בימים אלה.
בתמונה: רגע להשראה ולנשימה לכל מי שמתאים לו.
