לפני כמה ימים ביקש ממני מישהו שאספר לו את סיפור חיי.
כשסיפרתי לו שצחי ואני פרק ב’ אחד של השניה
שאני התאלמנתי בגיל צעיר, וצחי היה בהליכי גירושין עם 4 ילדים
הוא אמר:
“אה, אז לצחי היו את הילדים וגרושתו, ולך בעצם לא היה, כי בעלך מת….”
בהמשך, כששמע על מותו של חן, הבכור של צחי,
הוא אמר: “אה, אז בעצם לצחי אין שישה ילדים אלא רק חמישה, כי אחד מת…”
ואני רוצה לכתוב משהו על אמרות מהסוג הזה:
כשאנשים מתים, נכון, הם מפסיקים להתקיים בגוף שלהם,
אבל מערכת היחסים שלנו איתם ממשיכה בעיני לתמיד!
אני אלמנה כבר 24 שנה, ועדיין עמוס ז”ל, בעלי הראשון,
הוא לגמרי חלק מהחיים שלי ומהמשפחה שלנו.
אמא שלו היא סבתא של הילדים שלי, אפילו שהם לא היו ילדיו…
וגם חן, שאיננו בגופו כבר למעלה מ6 שנים,
הוא לגמרי חלק מהחיים שלנו. ותמיד יהיה.
אז נכון, הגוף שלהם כבר לא פה,
אבל הם לגמרי איתנו, בלב, בזכרונות,
אנחנו ממשיכים לקיים איתם מערכות יחסים כל הזמן
כאלה שגם משתנות עם השנים
.
בעיני בהבנה הזו יש נחמה חשובה…
במיוחד לאלה שנשארו מאחור וכואבים את כאב האובדן והגעגוע
