יש רגעים שפשוט בא לי לבכות. מהתרגשות. ומתחושת זכות גדולה.
הרגע היה רגע כזה…

אבל בשביל להבין אותו,
אני מזמינה אתכם לחזור איתי לרגע אחורה בזמן, לשנת 2008.
בשנה הזו אני בהריון עם מאיה.
זה הריון ראשון שלי וזו סגירת מעגל כל כך מרגשת עבורי.

רציתי להיות אמא בגיל הרבה יותר מוקדם,
אבל מאחר ופרק א’ שלי הסתיים באובדן
האמהות התעכבה.

ב 2008 – ההריון הזה סימל לא רק את האמהות שלי,
אלא המשך של מעגל החיים.

מאחר והייתה בי תחושת הוקרה כל כך גדולה
לאנשים שליוו אותי ותמכו בי מרגע השכול ועד ההריון
החלטתי לקחת טקסט שכתבתי כמה שנים קודם לכן
שתיאר את ההתמודדות שלי עם “הבור”,
ולהפיק ממנו ספר.

ספר שאתן במתנה לאנשים שהיו שם עבורי בדרך המאתגרת.
פניתי לעדי, חברתי הטובה עוד מימי הצבא,
שהייתה הכי צמודה אלי כשעמוס נהרג.
היא זו שישנה איתי, על מזרון על הרצפה, בחדר השינה שלנו
כדי שלא אשן לבד…
היא זו שידעה את מעמקי נשמתי וכמה כאב בה השכול.
היא זו שבחרתי בה לאייר את הסיפור שלי “העלמה נה והבור“.
והיא עשתה זאת בצורה שאין לי מספיק מילים לתאר
כמה שהיא מושלמת והרבה הרבה יותר מזה.

כשהספר יצא, במהדורה קטנה ומשפחתית,
התחלתי לחלק אותו לקרובים לי.
פתאום קרה דבר שלא צפיתי….

אנשים התחילו להגיד לי שהספר הזה – בכלל לא מספר עלי…
הם הרגישו שכתבתי שם את סיפור החיים שלהם.
את סיפורי הבורות שלהם…

חברה אמרה שזה בדיוק הסיפור של הגירושין שלה.
חברה אחרת סיפרה שזה בדיוק ההתמודדות שלה עם מחלה קשה של ביתה.
מישהו אמר לי שזה בדיוק ההתמודדות שעברה אישתו שהחלימה מסרטן השד,
והדבר הכי מטורף שאמרו לי,
זה שהספר מתאר אחד לאחד את תהליך ההתנקות של אסירים מסמים
שמסתבר, גם הוא נקרא הצמיחה מתוך הבור….

שם כבר הבנתי שהספר הזה חייב לצאת במהדורה גדולה יותר
כי יש לו שליחות בעולם
שהיא הרבה הרבה הרבה מעבר לסיפור שלי.

יש לו תפקיד חשוב בתהליכי החלמה וצמיחה
של אנשים שבוחרים בעוז להמשיך את חייהם
על אף בורות שונים אליהם החיים ריסקו אותם…

והנה הבוקר, 14 שנים אחרי שהספר יצא לאור,
קיבלתי שיחת טלפון מרגשת ממש
ממישהי שהיא אחראית אגף בביטוח לאומי
שיש להם מאות ואלפי מתנדבים
שעוזרים לאנשים שמתמודדים עם שכול בחייהם
ושאחד הכלים שהם מלמדים שם כדי לתת תמיכה לאנשים…
הוא הספר שלי – העלמה נה והבור.

“אין לך מושג בכמה אנשים הספר שלך נגע
וכמה שהוא עוזר…”. היא סיפרה לי…

התרגשתי כל כך… והלכתי לחבק את הספר