אתמול, רגע לפני הסגר, וכחלק מההכנה אליו
נסעתי עם הילדים לספריה להצטייד בערימת ספרים לכל אחד מהם.
לפני שהם יצאו מהרכב הצעתי להם לברר עם הספרנית
אולי במקרה – בגלל הסגר יוכלו לשאול יותר מארבעה ספרים לכל אחד.
חיכיתי להם ברכב, בסקרנות לגלות עם כמה ספרים יחזרו.
כשהגיעו, שאלתי אותם איך היה, וכמה ספרים הם קיבלו.
הם סיפרו לי שכל אחד הביא חמישה ספרים.
שאלתי “איך זה קרה?”
הם ענו: “שאלנו את הספרנית את מה שהצעת לנו”
“ומה היא ענתה”, התענינתי?
“היא אמרה לנו שאפשר ושאלה כמה נרצה”.
“ומה עניתם לה?” שאלתי, וראיתי שיעור חשוב מגיע מעבר לפינה
“ענינו לה שספר אחד או שניים, והיא הסכימה”.
“ואיך הרגשתם עם זה?” , המשכתי
“הרגשנו טוב” הם חייכו.
“יופי!” אמרתי להם “ומה אתם לומדים מזה?”
“אנחנו לומדים שתמיד אפשר לבקש, כי לפעמים זה אפילו מצליח“,
ענו, מרוצים מעצמם.
האמת? יכולתי לעצור כאן, בכל זאת קיבלו שיעור חשוב לחיים,
אבל החלטתי שאם כבר הרימו לי להנחתה, נפנק אותם בעוד שיעור.
“תגידו, אם הייתם יכולים לקחת נניח עוד שלושה או ארבעה ספרים
זה היה משמח אתכם?” שאלתי
“בטח”, הם ענו,
“הרי יש שלושה שבועות סגר, זה מלא זמן לקרוא”
“יופי, אז בואו אני אלמד אתכם עוד טריק מדליק”, אמרתי.
“פעם הבאה, כשהספרנית שואלת כמה ספרים תרצו,
תענו לה בשאלה – כמה הכי הרבה אפשר?
כך יש סיכוי טוב שתגלו שאתם יכולים לקבל יותר ספרים ממה שביקשתם,
ותוכלו לבחור כמה נכון לכם לקחת”.
הילדים היו מרוצים, ואמא שלהם הייתה מרוצה לא פחות.
כבר בהמשך אותו ערב, הם יישמו את הטריק הזה
בספריה נוספת אליה הלכנו להצטייד בספרים נוספים.
בערב, רגע לפני שהלכו לישון, שאלתי אותם:
“זוכרים איזה דבר חשוב למדתם היום?”
“בטח”, הם ענו לי: “שתמיד כדאי לבקש, ושכדי לשאול כמה הכי הרבה אפשר”,
“מעולה” עניתי להם.
והמשכתי בחיוך:
“כשתהיו גדולים, וישאלו אתכם איזה שיעורים חשובים לחיים קיבלתם מאמא,
תענו למי שישאל – על מה שלמדתם היום”.
*בתמונה – כל אחד והספרים שלו, תרתי משמע
