את הדימוי המקסים הזה שמעתי השבוע בפודקאסט מעולה של מל רובינס

שנתנה שם דימוי מקסים (וכואב) של זמן החיים – קוביית קרח נמסה.

היא מצטטת שם מחקר שנעשה בארה”ב שמראה

אז נכון, שבארה”ב זה קצת אחרת מפה, ועדיין….

לא סתם שמנו על כריכת הספר שלנו את המשפט:

כי “יום שעובר לא חוזר זו לא קלישאה” אלא החיים עצמם…

החיים פה מראים לנו שוב ושוב ושוב ושוב –

כמה החיים שבריריים.

כמה הזמן שלנו פה הוא מוגבל.

כמה הזמן של האהובים שלנו מוגבל.

וכמה שזו אחריות *שלנו* לבחור מה לעשות עם הזמן הזה…

ולא, זה לא בשביל להפחיד – אלא בשביל להניע.

קמתי הבוקר עם רצון לצעוק את זה לעולם:

דווקא היום, יותר מתמיד –

יש לך את הזכות, היכולת ואפילו החובה לבחור איך ייראו החיים שלך

ובשביל זה אנחנו פה, כדי להראות את הדרך, שלב אחר שלב,

ליצירת החיים שבא לך לחיות.

בזה בדיוק עוסק המושג “חופש כלכלי” –

בחופש לחיות את החיים הכי מדויקים והכי משמחים עבורך והמשפחה שלך!!