אני זוכרת שבתור נערה צעירה, כשהבנתי שהיא התאלמנה ולכן הפרק ב’,

המשפט הזה שלה צבט לי בלב. ממש כאב לי עליה.

עברו כ 6 שנים, והנכד שלה, בעלי, נהרג בתאונת עבודה.

4 שנים נוספות אחרי, הכרתי את צחי – פרוד טרי טרי עם 4 ילדים קטנטנים…

כמות האתגרים שעמדו לפנינו הייתה לא פשוטה.

זו ממש לא זוגיות נטו – לא סתם קוראים לזה משפחה מורכבת…

יש פה בעל שנהרג, אקסית, ילדים שלו, ילדים שלנו, סבא ומלא סבתות,

ורחובות… כן, העיר רחוובת.

כשהוא סיפר לי שהוא מרחובות, כצפונית שכל המשפחה שלה בצפון,

זה היה הדבר שהיה לי הכי קשה להכיל… לא האמנתי שנמצא לזה פתרון.

אבל מצאנו.

כמו גם לשאר אתגרים לא פשוטים שהחיים הפגישו אותנו בהם.

על חלקם כבר סיפרנו,

כמו ההתאבדות המאוד מפתיעה וכואבת של חן, בנו הבכור, בצבא.

על חלקם אולי עוד נספר בעתיד.

18 שנים, היום, עברו מאז היום המאושר שאתם רואים בתמונות…

18 שנים שהיה בהן הכל מהכל, הפוסט קצר מלהכיל…

אבל הוא כן יספיק שאשתף פה את 3 הרגעים ביום שאני הכי אוהבת:

– הרגע שבו אני מתעוררת עם הליטוף הנעים שלו.

– הרגע שבו אני נרדמת, כשהראש שלי מונח בתוך החיבוק שלו

– והרגע הארוך שביניהם.

האהבה הזו שגדלה מיום ליום, מעולם לא הייתה לי דבר מובן מאליו,

והשנה האחרונה שעוברת על כולנו רק מחזקת את זה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות,

לשלוח חיבוק גדול לכל מי שאיבד.ה אהבה השנה

מקווה שהסיפור שלנו ייתן לך תקווה לימים הטובים שעוד מחכים לך

ולאהבה הגדולה הנוספת שגם היא פה בשבילך, לכשיהיה לך נכון.

צחי ורבר אהוב, תודה על הזכות להיות זו שאיתך

שימשיך לנו ככה ויתעצם, בבריאות טובה של הגוף והנפש

ובהנאה ענקית מהיחד שלנו ומכל הפירות שאנחנו קוטפים.

אוהבת אותך המון